אישה פותחת את המקרר ומגלה ששקית החלב מטפטפת הישר לתבנית העופות. היא פונה לבעלה בבהלה ואומרת לו: “חייבים להתיר, בערב יש לנו אורחים”. הבעל עולה לחדר העבודה וחוזר כעבור זמן קצר. “מצאתי”, הוא אומר, “בעל ‘לשונות זהב’ סימן ח’ מתיר”. הבדיחה הזאת מוכרת לכולנו בווריאציות שונות, “אמור לי מה התשובה שאתה צריך ואומר לך מי הפוסק”. כמו כל בדיחה טובה היא ביטוי לבעיית אמת.
האינטרנט הביא איתו נגישות קלה ופשוטה לפסקי הלכה. על כל שאלה פשוטה או מורכבת ניתן למצוא או לקבל תשובה של רב. בצד הברכה שדברי תורה מצויים בכל מקום, עולות שאלות גדולות הן מצידו של ה’צרכן’ הזקוק לתשובה והן מצידו של הרב המשיב. האם הזמינות של ידע הלכתי תמציתי שאינו מנומק ואינו מבוסס דיו טובה או רעה? האם אפשר לענות כראוי על שאלות כאשר לרב העונה אין מושג מי השואל, מהיכן הוא בא ומה עולמו הרוחני? זמינות הפיתרון ההלכתי הופכת את הנוכחות הממשית והחיה של הרב הפוסק למיותרת, שהרי המחשב מספק את המענה במקומו. בנקודה זו יש להבחין בין שני סוגי שאלות: בין שאלות ‘זיהוי’, שבהן המשיב אינו אלא מצטט דברים המפורשים בפוסקים, לבין שאלות מורכבות הדורשות עיון ומפגש בין השואל למשיב. אם המטרה היא להגיע לפסיקה הלכתית ברורה בשאלות ‘זיהוי’ - אסור או מותר, טהור או טמא – אפשר שהאינטרנט אכן נותן לכך מענה טוב.
ברם, בשאלות המורכבות המצב שונה. כאשר הן מפגישות באופן אישי בין הפוסק לשואל, נחשף השואל לשיקולים גלויים ולעיתים גם לשיקולים הסמויים מהעין, כאלה שאינם נאמרים בקול רם. המפגש מביא לכך שהפסיקה איננה נקודתית, אלא היא חלק מהקשר רחב יותר שבו מצויים השואל והמשיב. כל זה אינו בא לידי ביטוי בתשובה האינטרנטית. בתקופה שכיהנתי ברבנות היה לי יחס מיוחד לשאלות שנשאלו בימים הנוראים. כפוסק הרגשתי שאני צריך להביא בחשבון שהרקע לשאלה הוא אווירת הימים הנוראים, שלפעמים היא רחוקה משגרת חייו של השואל. את השיקולים מן הסוג הזה התשובה האינטרנטית על סוגיה השונים איננה יכולה להביא בחשבון. הרצון לקבל תשובה פשוטה, קצרה וברורה ללא הבנה של ההקשר ההלכתי, ובהרבה מהמקרים אפילו ללא שקיפות של המקורות, הביאה עלינו את שו”ת sms, שבו שאלות משמעותיות מסתיימות ב”כן” או “לא” לקוניים. אמנם, מצינו תשובות קצרות וחותכות אצל הגאונים והראשונים, אולם סגנון פסיקה זה נבע אצלם משיקולים אחרים מאלו של כותבי שו”ת ה-sms.
הידע ההלכתי הרב המצוי ברשת יוצר בעיה נוספת. אדם יכול לשאול שאלה ולקבל כמה תשובות שונות, חלקן סותרות זו את זו, ועל השואל לבחור ביניהן. אביא דוגמא לשאלה נפוצה שיש עוד רבות מסוגה. מה הוא אורך השרוול הראוי לנשים? האם מתחת למרפק או מעל למרפק? הרב שמואל אליהו מחייב בנחרצות שרוולים עד מתחת למרפק. לא ברור אם זה מדאורייתא, מדרבנן או אולי מנהג ראוי ונכון. הרב יואל בן נון תולה את אורך השרוול בחברה שבה מסתובבת השואלת ואיננו קובע מסמרות להלכה. בשתי התשובות לא מובאים מקורות שבעזרתם יכול השואל לבחון את התשובה ולהעמיק במשמעות הפסיקה שקיבל מהרב. האם במצב כזה יש בידי השואל כלים להחליט מהי התשובה המתאימה והנכונה לו? מנקודת ראותו של השואל כל התשובות נכונות באותה מידה, הרי את שתי התשובות כתבו רבנים חשובים. לעיתים השואל איננו יודע להבחין בין רב בית כנסת או רב שכונה לבין ר’ משה פיינשטיין בעל ה’אגרות משה’, או יבל”א הגר”ע יוסף ב’יביע אומר’. בעיניו אין הבדל בין שתי התשובות, והן זוכות ליחס שווה. האתרים השונים יצרו “שוק” של משיבים שיש ביניהם הבדלים גדולים מאוד, שלא תמיד נהירים לשואל. בעיה נוספת נגרמת כתוצאה ממצב חדש שיצרו אתרי התשובות השונים. כיום יכול השואל “לדוג” קולות או חומרות כרצונו. מצב זה מביא את האדם החושב לזלזול בהלכה, כיוון שאם הכל אפשרי אזי אין משמעות להלכה.
אולם הבעיה שאני מציג אינה רק בעיית השואל, אלא זו בעיית עולם ההלכה בכללו. כל פסיקת הלכה דורשת היגיון פנימי, כלומר תפישת מדיניות מוגדרת של פסיקה, היוצרת עקביות בתשובות הניתנות. לדוגמה, המקום שיש לתת למנהג ביחס לעיקר הדין - הדיון אם המנהג מלווה את ההלכה או שהוא חלק בלתי נפרד ממנה. שאלת מדיניות הפסיקה איננה שולית, היא חשובה מאוד משום שהיא שותפה ביצירת האמון בעולם ההלכה. פסיקה אינטרנטית שאינה עוקבת אחרי רב מסוים יכולה להביא תשובות שכולן הלכתיות אך הן אינן משתלבות זו עם זו. למה הדבר דומה? לקופסת פאזל שמספר חלקיה תואם את הרשום על הקופסה, אבל החלקים לקוחים ממשחקי פאזל שונים; הפאזל מלא, אבל אין התאמה בין החלקים הפנימיים בתוך התמונה.
“שוק” שמות הרבנים באינטרנט מקצין בעיה נוספת. בחיים הממשיים, עומדים לרשות השואל רבנים מזרמים ומעולמות שונים, והוא מחפש לעצמו רב קבוע שיוכל ללמוד ממנו, לשאול אותו ולהתייעץ עימו. הוא לומד את השקפת עולמו ואת יחסו למרכיבים יסודיים בחייו, לדוגמה: היחס למדינה, למדעים או לתרבות. במצבים מסוימים הוא קובע לעצמו רב מסוים שאותו הוא ישאל בפסח ורב אחר לשאר ימות השנה, בעוד שבשאלות בעניינים ציבוריים הוא שואל רב שלישי מפני שהלה מתייחס למציאות בדרך הקרובה להשקפת עולמו. כך רבים מבני הציבור הדתי לאומי ישאלו רב חרדי שאלות בכשרות או בשבת, אבל בנוגע לשאלות עקרוניות – כמו שאלות האסור והמותר סביב אמנות ותרבות או מה היחס ההלכתי לחילוני ולחילוניוּת – ברור להם שעליהם לשאול מישהו אחר. הרי כאן, בשאלות כגון אלו, הוא ישאל פוסק המכבד את התרומה של התרבות הכללית לחיים הרוחניים. כך נוצרת הליכה עקבית בעקבות פסיקותיהם של רבנים, כל רב בתחומו. לא כך באינטרנט ובשו”ת ה-sms; מול כל שאלה עולות תשובות שונות של רבנים הרחוקים זה מזה בהשקפת עולמם, והשואל בוחר לו מביניהם את הנוח ביותר. בשאלה הבאה שתעלה לו, ואפילו באותו תחום, לא ירגיש השואל מחויב לרב הראשון, ויבחר שוב בתשובה המתאימה לו באותה שעה.
העולם הדתי שלנו מושתת על לימוד תורה: אנו מצווים “והגית בו יומם ולילה”; אנו מצווים ללמוד וללמד ועל “ושיננתם לבניך”; הלימוד הוא ערך מכונן ומעצב של העולם הדתי. התפתחות היהדות קשורה לכך שיש לנו מסורת לימוד שבה השואל מבקר ומתרץ, וכך מצליחה התורה לקנות שביתה בכל דור ודור מחדש. לימוד התורה מעמיק את הקשר שבין הלומד ובין התורה, ועל ידו מתפתחת התורה שבעל פה, ונוצרת הדינמיות שההלכה זקוקה לה כדי לשרוד במציאות משתנה. ברמה התיאורטית, תופעת השאלה ההלכתית מקבלת את הצדקתה רק בדיעבד, הואיל וללומד היו צריכים להיות כלים להתמודד בעצמו עם כל שאלה.
המחשב הכניס אל הבית הרבה מאוד ידע נגיש, ובכלל זה גם ידע תורני רב. הוא הרחיב את הספרייה התורנית הביתית, וכל הרוצה להקיף נושא ולוודא שהגיע לרוב המקורות נזקק למחשב. בברכה זו יש גם בעיה, משום שידע זה נרכש ללא למידה ועיון וללא הבנת התהליכים המביאים אל הפסיקה הסופית. הלומד מקבל את הפתרון ללא הוויכוח, ההתנגדויות וההסכמות. אי אפשר להשתמש במחשב לצורך הסקת מסקנות; אתגר שילוב התורה בחיים דורש לימוד, עמל ויגיעה, ורק דרכם ניתן להגיע להבנה, שהיא העושה את התורה רלוונטית. ידע המושג שלא על ידי לימוד המקורות ולא מתוך מודעות להתפתחותם, אלא בקיצורי דרך שונים, מהווה בעיה. הוא דומה לחוק ללא הקשר. האם העולם הדתי שלנו יכול להתקיים לאורך זמן כמחויבות חסרת הקשר?
אנחנו נמצאים במצב פרדוכסלי. מחד גיסא, המחשב והאינטרנט מסמלים קידמה ורלוונטיות עכשווית, ובצדק. אבל בה בעת, אין ניתן לקבל את המחשב כתחליף ללימוד תורה אמיתי. בלימוד תורה אנו מבקשים לשמר את הלימוד העצמי המחובר למסורת הלימוד ולא להיעזר בקיצורי הדרך שהמחשב מציע. אנו מקבלים את המחשב ככלי עזר ללימוד, אך לא כתחליף לו. לימוד תורה אמיתי מבוסס על תהליך של לימוד מקורות, ניתוחם, הבנת המציאות והסקת מסקנות. המחשב עלול לחסום את התהליך וכביכול לייתר אותו; אולם סוף סוף, בלימוד התורה ובידיעתה התהליך הוא חלק חשוב מהתוצאה.
אוי למי שינסה להקיף נושא ולא ייעזר במחשב, ואוי למי שיסיק מסקנות וינהל את חייו הדתיים על ידי המחשב בלבד!
