שלושה אירועים מתארת התורה בצורה אפית מרהיבה: בריאת העולם, יציאת מצרים ומעמד הר סיני. היחס בין שלוש הנקודות הללו נדון בצורה גלויה או סמויה, מראשית הספרות הישראלית ועד אחריתה, ובמיוחד היחס בין בריאת העולם למעמד הר סיני: "כֹּה אָמַר ה' אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה – חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי" (ירמיהו לג, כה).
מפסוק זה וממקורות רבים אחרים משתמע בפשטות כי אין משמעות לבריאה אלא כתשתית למעמד הר סיני ולמחויבויות המוסריות וההלכתיות הבוקעות ממנו. הדברים חדים וברורים, והם מעמידים את מעמד הר סיני כנקודה המכוננת של היקום, אבל אין בהם כדי להסביר מהי מטרת התורה כשהיא בוחרת לספר לנו את סיפור הבריאה כשם שהוא מופיע. לשאלה זו יש התייחסויות שונות בפרשנים, אך אלה מצליחים להסביר רק את מטרת הסיפור ופרטיו, ולא את אופיו המיוחד של הסיפור, הגובל בשירה.
המפתח להבנת העניין נמצא בהבנה שאין מטרת הסיפורת המקראית רק להנחיל לקורא מידע חשוב, אלא למשוך אותו ליחס מסוים ולזיקה אל הדברים. לגבי סיפור הבריאה, נדמה לי שאנו נתבעים ליחס חיובי כלפי עולם ומלואו, כיצירי כפיו כביכול של אלוקים. באפוס הבריאה מכוונת אותנו התורה לפתח עמדה שמסוגלת לחבוק את החיים כולם כנקודת מוצא למפגש עם בריותיו יתברך, בבחינת "וכל החיים יודוך סלה": כל החיים – כל הבריות; כל החיים – כל רגע ורגע שנשמת חיים באפינו. זוהי נקודת מוצא מצוינת לכניסה לתוך המשמעות החיונית של הקשבה לצו האלוקי במעמד הר סיני, ובאופן מעגלי, לפחות בהקשרים עכשוויים, האדיקות באורח חיים בצל הר סיני, והביטחון שנוצר בהקשר זה, נותנים עוגן נפשי המאפשר הקשבה ענוגה לעולם ומלואו.
הרבה תולדות לאב זה בתוך בית מדרשנו ומעבר לו. בתוך בית המדרש: רוחב הדעת האינטלקטואלי בהקשבה לגישות שונות, ובקידוש ריבוי הדעות – כולם פועל יוצא של עמדה זו של פתיחות נפשית כלפי בריאתו יתברך. ומחוץ לכותלי הבית: נכונות לשוחח עם עמדות שונות בתוך השיח היהודי הישראלי ומעבר לו, בגישה שאינה מתפשרת על עולמה מחד, אך מאידך אינה מתייחסת בפטרונות לזולת ולעמדתו, ומסוגלת להקשיב בכנות לדברים ולדון בהם. לעתים נדמה למסתכל מהצד שהנקודות הללו עומדות בפני עצמן, או שהן פועל יוצא של המגע עם עולם מערבי, אך זוהי רק אשליה. הכול נובע מבניית עולם תורני אמתי המושתת על המתח וההשלמה שבין מעשה בראשית ומעמד הר סיני.
אל תהא נקודה זו קלה בעינינו. בעידן בו תורתנו מותקפת, כאשר החברה הישראלית מתייחסת לשמירת מצוות במקרה הטוב כשריד פולקלוריסטי נחמד מהעבר – עמדה מחושבת מגוננת ומתגוננת קוסמת, מכיוון שרבים החסרונות בחברה ובתרבות העכשוויות. לעתים נדמה לנו שהאשמה למצבה של התורה באומה ובקהילה הדתית ובבניה מצויה בעצם המגע איתן. באופן טבעי עולות מחשבות על שינוי עמדה, לעתים באופן פשוט, בניסיון להגביל את המגע עם הסביבה. עמדה כזו נוצרת בעקבות חשיבה מושכלת ורציונלית, המובילה למסקנה שאין ברירה אלא ליצור גבולות מסוימים (גם מעבר לנדרש מבחינה הלכתית).
מכיוון שבעיית הדור אינה מתמקדת רק בהתמודדות עם העולם הסובב, וכן אין דרך לחסום כל אפשרות של מגע – הנשירה ממשיכה והחומה הופכת נקודת ציון מרכזית וכמעט בלעדית של החברה הדתית. בנפשו של אותו חניך ששורד את המערבולת של שנות ההתבגרות וחיפוש הזהות, הגבול הופך להיות מידתה העיקרית של הנפש. חשדנות כלפי העולם צומחת אט-אט, עד שהיא הופכת למידתו העיקרית של בן תורה, ופוגעת ביכולתו לקלוט רשמים לא רק מעולמו יתברך אלא אף מתורתו. כך נעטפת הנפש בחומרות תמוהות, והלכידות החברתית שנוצרת עקב כך ערבה כזו של מיעוט נרדף. נוצר מצב בו כמעט כל מחנך, רב או הורה מחבקים או מטיפים ממקום של פחד, קונפורמיזם המשמש בערבוביה עם יראת שמים או מחליף אותה כליל, וחוסר הכנות, שתמיד מגלם מחיר של חברה מאוחדת – משגשג.
אל מול התופעות הללו, נדמה לי שאין ברירה אלא להעמיק את הזיקה הדתית הקיומית והחווייתית לסיפורת המקראית בכלל, ובפרט לאפוסים המכוונים של תרבותנו – מעשה בראשית ומעמד הר סיני.
