לזכר יעקב פווה זכרונו ברכה.
חבר, ישר דרך, טוב רואי.
שנזדכך ביסורים והלך לעולמו בטרם עת.
ויְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא. (במדבר כה, יא-טו)
אם פינחס לא היה, היינו צריכים להמציא אותו! סיפורו של פינחס מעורר דיון חשוב מאין כמותו. בחיים הדתיים שלנו פועלים כוחות שונים; מתינות מצד אחד, וקנאות מצד אחר. אנו פוגשים בקנאות בהזדמנויות שונות ואנו נדרשים לשאלה לגבי היחס הראוי לקנאי וקנאות.האם העמדה הנכונה היא פסילה מוחלטת, או שמא יש לקנאי תרומה לחיים הדתיים.
הקנאי והקנאות מהווים אתגר לא פשוט לחברה. במעשיו מאיים הקנאי על הסדר החברתי; הוא פורץ גדר. אנו מוצאים בספרות התורנית קשר בין נדב ואביהו לפינחס ובין פינחס לאליהו. זו שרשרת של דמיות רבות הוד שפעלו מחוץ למסגרת הנורמטיבית. מאידך גיסא, הקנאי לשיטתו פועל לטובת החברה, כל מעשיו לשם שמים. הוא מעלה רעיונות שפעמים רבות נדחקים מתחת לשולחן. הקנאי איננו מתחשב באיזונים העדינים שיש בכל חברה, איזונים שפעמים רבות יש בהם ויתור ונסיגה מהאמת המוחלטת והנוקבת לטובת ערכים כמו לכידות.
פינחס מתברך: "הנני נותן לו את בריתי שלום… תחת אשר קנא לאלוקיו ויכפר על בני ישראל."
האם הברכה לה זוכה פינחס "ברית שלום" היא ציון לשבח? אולי היא איננה עידוד לתופעת הקנאות, אולי היא היא התרופה (ע"ע דברי הנצי"ב ב"העמק דבר"). אפילו שמעשיו של הקנאי יכולים להיות ראויים מזווית מסוימת, הם בעיתיים מזווית אחרת. בצד המחמאה, הקנאי זקוק לתיקון. פינחס זוכה לתרופה לקנאות על ידי ברית שלום, שהיא ההיפוך הגמור לתכונת הקנאות. על פי חז"ל פינחס נעשה לכהן, במקום הקנאות שהייתה בו הוא "יברך את עמו ישראל באהבה."
עד כאן הפרשנות הקלאסית לסיפורו של פינחס, שנוסחה גם על ידי פרשנים מודרניים.
הרב מרדכי יוסף ליינר מאיזבצה בעל "מי השילוח" מספר ומפרש את סיפורו של פינחס הפוך, אבל ממש הפוך מהפרשנויות המקובלות, וניתן לראות בדבריו קריאה פוסט-מודרנית. לפני שניגע בפירושו, נספר מעט על האיש. האדמו"ר מאיזביצה נולד ב-1800 בטומשוב. הוא היה תלמיד של החוזה מלובלין, ואחר כך תלמידו של ר' שמחה בונם מפשיסחה. לימים היה תלמיד חבר של ר' מנחם מנדל מקוצק. לאחר שנים של קירבה, פרש מקוצק וזאת לאחר מחלוקת על הדרך. לאחר פרישתו מקוצק,הקים חצר שונה מקוצק באיזביצה. נפטר ב-1854. תלמידיו אספו את דברי תורתו לספר הנקרא "מי השילוח". ספר זה יוצא דופן בספרות החסידית. יש בו אמירות רדיקליות מאוד עד כדי כך שיש בתי מדרש של חסידים שלא מכניסים ספר זה לספרייתם עד היום הזה.
הקטע שלפנינו הוא אחד מהקטעים שהביא צדיקים רבים מבני דורו של האדמו"ר מאיזביצה לחלוק עליו ועורר את ההתנגדות ל"מי השילוח". הוא שייך לאמירות רבות של האדמו"ר מאיזביצה שמעדיפות את "רצון ה'" על מחוייבות להלכה כפשוטה. מצד אחד "דבר ה' זו הלכה" אבל אולי יש רצון ה' "עת לעשות לה' הפרו תורתך". במקומות רבים ב"מי השילוח" עוסק האדמו"ר מאיזביצה וכך גם תלמידיו ר צדוק הכהן מלובלין במתח שבין ה"דבר" לבין "הרצון."
"מי השילוח" מתמקד במעשה זמרי. וכך הוא כותב:
…ולא יעלה חס ושלום על הדעת לומר שזמרי היה נואף ח"ו, כי מן הנואף לא עשה הקב"ה פרשה בתורה.
אך יש סוד בדבר זה, דהנה יש עשר נקודות (שלבים) בזנות. הראשון מי שמקשט עצמו והולך במזיד לדבר עבירה, היינו שהאדם מושך על עצמו יצר הרע ואחרי זה יש עוד תשע מדרגות ובכל המדרגות ניטל ממנו כח הבחירה עד המדרגה העשירית, מי שמרחיק עצמו מן היצר הרע ושומר עצמו מן העבירה בכל כוחו, עד שאין כבר ביכולתו לשמור עצמו יותר מזה. אז כשמתגבר עליו יצרו ועושה מעשה, אז הוא בודאי רצון ה' יתברך וכענין יהודה ותמר, ואיהי בת זוגו ממש, וזה העניין היה כאן. כי זימרי באמת שומר עצמו מכל התאוות הרעות, ועתה עלתה בדעתו שהיא בת זוגו, מאחר שאין בכוחו לסלק עצמו מזה המעשה.
פינחס אמר להיפך, שעדיין יש בכוחו לסלק עצמו מזה… וזה ממש עניין פינחס שהיה דן את זימרי לנואף בעלמא, על כן דן אותו "קנאים פוגעים בו" ונעלם ממנו עומק יסוד הדבר שהיה בזמרי, כי היא הייתה בת זוגו מששת ימי בראשית…
ונמצא שפינחס היה במעשה הזה כנער, היינו שלא היה יודע עמקות הדבר רק על פי עיני השכל האנושי ולא יותר. אף על פי כן ה' אוהבו והסכים עימו, כי לפי שכלו עשה דבר גדול בקנאותו ומסר נפשו" (מי השילוח ח"א פרשת פינחס ד"ה וירא)
"מי השילוח" הופך את הסיפור, אם בפשט הסיפור זמרי הוא החוטא ופינחס הוא הצדיק אצל "מי השילוח", זמרי הוא הצדיק; הוא עושה מעשה לא ראוי מזווית מסוימת, אבל בעומק כך צריך להיות. כי אי אפשר שיהיה אחרת מתוך תפיסה מסוימת של המציאות כך צריך להיות, זה רצון ה'. פינחס איננו רואה למרחוק, הוא רואה רק את המעשה ועל פיו הוא פועל כפי שהוא פועל, והורג את זמרי. לדברי "מי השילוח" פינחס הוא זה שטועה ופועל כנגד רצון ה'. לזכותו של פינחס יש לומר שהוא מוסר את נפשו על מה שנראה בעיניו קידוש ה', על כן הוא זוכה ל"ברית שלום".
האמירה של "מי השילוח" מורכבת, היא מצביעה על הבעייתיות שבקנאות. יש בקנאות מהפונדמנטליזם ועל כן היא יכולה למצוא את עצמה פועלת בשוגג נגד העניין שלה עצמה. עם כל הבעייתיות שבקנאות יש בה עוצמה רבה בכך שיש בה חיוניות וכנות ומשום כך היא זוכה לאמפתיה: "אף על פי כן ה' אוהבו."
פרשנות זו מהפכנית וקשה. תפיסת עולם זו מעוררת שאלות רבות. מהי עבירה ומהי מצווה? שהרי בעקבות המהלך הזה מתעוררת השאלה מה טוב ומה רע. האם יש כאן מצווה הבאה בעבירה בפרשנות השבתאית של המושג? ועוד שאלות נוספות בפשט הפרשה. אני מבקש לבודד את הרעיון של האדמו"ר מאיזביצה מפרשנות הפרשה ולטפל בו כדבר העומד בפני עצמו.
פעמים רבות הקנאות מתעסקת עם ה"כאן ועכשיו", היא קיצרת רואי ואיננה רואה לטווח רחוק, היא איננה מתחשבת בנסיבות. ככלל, ההתמודדות עם פונדמנטליזם הוא ביכולת לראות דברים בהקשרים רחבים של זמן ומקום. ולכן הקנאי איננו יכול להיות מנהיג, כי מנהיג נדרש לראייה ארוכת טווח. עליו לראות את ההשלכות ואת הנסיבות. המציאות הרבה יותר מורכבת ומסובכת מכפי שהיא נראית בעיני הבשר. המורכבות מבקשת מהאדם: התבונן, אולי הסיפור שונה ממה ומאיך שאתה מבין אותו?
יתכן שאת הפרשנות הזאת לקנאותו של פינחס כותב "מי השילוח" בדם ליבו. האדמו"ר מאיזביצה גדל גם בבית מדרשו של ר' מנחם מנדל מקוצק והיה שם דמות מרכזית וחשובה. הוא הכיר מקרוב חיים שיש בהם קיצוניות ותובענות בלתי מתפשרת, דפוסי התנהגות שמאפיינים את הקנאות. אולי הוא ראה בהתרחשות בקוצק השתקפות של "קנאותיה דפנחס". זאת הייתה הסיבה לפרישה לדרך אחרת עצמאית מהמקום הזה, ומההתנסות הזאת הוא מפרש את סיפורו של פינחס בתורה. יש בסיפור הזה משהו מהביוגרפיה שלו. הוא אומר לקנאי: היזהר, יתכן ואינך רואה את כל התמונה. אל תמהר לחרוץ דין בלא משפט.
אחד הפיוטים היפים בסליחות הימים הנוראים של בני עדות המזרח הוא "בדיל ויעבור" בפיוט מבקשים להזכיר את צדיקותם של אבותינו, אברהם, יצחק, ויעקב, יוסף, משה ואהרון, דוד ושלמה. בתוך הרשימה הזאת נמצא גם פינחס ולמרות הביקורת האפשרית, אנו מזכירים את קנאותו במסגרת של זכות אבות.
רחמנא אידכר לן קימה דפינחס קנאה, בדיל ויעבור.
