HE EN

מנהגי תשעת הימים כמשל

לפי מנהגי האבלות המקובלים, אנו יכולים בתשעת הימים לבלות וליהנות כמעט כרגיל, ובלי קשר, לסבול מטרדות בתפריט ובעבודות הבית. אילו איסורים ראוי להוסיף כדי לבטא נכונה את האבלות על החורבן? והאם נוכל גם להשמיט מהאיסורים הקיימים?

כ"ד חשון התשע"א |1.11.2010 | הרב בנימין הולצמן

א. יצא לו זוג לנופש. שלושה לילות. בבקרים טיול רגלי קצר, ארוחת צהריים בשטח, מנוחה וקריאה אחה"צ ובערב. ממש מעין עולם הבא. במסעדה היקרה בערב הזמינו שניהם דגים. "צמחונים?", התעניינה המלצרית. "לא, אנחנו לא אוכלים בשר בתשעת הימים", ענו.

ב. מבחינה הלכתית-פורמאלית הזוג הנ"ל צודק: רשימת הדברים שנאסרו בתשעת הימים כוללת חתונה, תספורת, בשר ויין, רחיצה ("של תענוג"), כיבוס, ועוד. אולם אינה כוללת טיול בטבע, לינה במלון, אכילה במסעדה, נסיעה לחו"ל, ובילויים רבים נוספים. וכך אנו יכולים בתשעת הימים לבלות וליהנות כמעט כרגיל, ובלי קשר, לסבול מטרדות בתפריט ובעבודות הבית.

ג. את ההלכה ש"אבֵל אינו נוהג אבילותו ברגל" מסבירה הגמרא ששמחת הרגל היא מצוַת "עשה דרבים", ודוחה את האבילות, שהיא "עשה דיחיד" (מועד קטן דף יד ע"ב). ושואל הגרי"ד סולבייצ'יק: מדוע יש סתירה בן שני המצוות? הלא מצוַת החג היא בבשר ויין, ומצוַת האבילות היא בפרטים כמו חליצת המנעל, איסור רחיצה וישיבה על הקרקע. ואפשר ברגל לקיים מחד את מצוות שמחת החג, ולהוסיף עליהם את מצוות האבילות! ועונה הרב:


הסתירה ההדדית של אבלות ושמחת הרגל אינה נוגעת בפרטי ניהוג אבלות וניהוג שמחה. הפעולות החיצוניות אינן מכחישות זו את זו, והיו יכולות לדור בכפיפה אחת. הסתירה כרוכה בקיום מצוותן של שמחה ואבלות, בעצם מהותן וחלותן. מהות השמחה היא פעולה נפשית, שמחה שבלב; כמו כן טיב האבלות הוא עמדה נפשית, אנינות שבלב. התורה ציוותה, כי האבלות שבלב תלבש צורה מוחשית של ניהוג איסורי אבל, ושמחה שבלב תסתמל על ידי אכילת קודשים. ברם, מעשים אלו המה רק האמצעים שעל ידם מגיע אדם לקיום מצוות שמחה ואבלות שבלב. מובן, שביחס לשמחה ואבלות שבלב ישנה הכחשה הדדית ... לפיכך בא הרגל ודוחה את האבלות. (הגרי"ד סולובייצ'יק, וביקשתם משם, עמ' 210)

כלומר: המצוה בחג אינה בבשר ויין. בחג המצוה היא לשמוח, וההלכה קבעה ביטוי חיצוני לקיום מצוה זו . וכן באבֵל, בו המצוה האמיתי היא "עמדה נפשית", העצבות. וחליצת המנעל והישיבה על הקרקע הם רק מעשים חיצוניים שקבעה ההלכה לעיקר קיום המצוה שבלב. ובין שמחה שבלב לאבילות שבלב בודאי שישנה סתירה. ולכן "אבֵל אינו נוהג אבילותו ברגל".

ד. ניסוחו של הרב סולובייצ'יק נכון במצוות רבות, ובהן גם במנהגי האבלות על חורבן המקדש. עיקר האיסור אינו בבשר או יין, בתספורת או בכיבוס, אלא באבילות שבלב. אלא שמהות ההלכה היא שביטויים שבלב ילבשו גם צורה חיצונית, ויבוטאו במעשים. בימים אלו עלינו להתאבל על החורבן הנורא ועל סילוק השכינה. עלינו להשתתף עם העיר והעם היושבים כשראשם חפוי. והלכה זו חייבת להיות מעוגנת באיסורים שמחד מבטאים הרגשה זו שבליבנו, ומאידך גורמים להרגשה זו שתבוא, אם חסרה היא.

ה. ולכן מן הראוי, לדעתי, להוסיף להלכות ימים אלו איסורים רבים נוספים, שכולם יאסרו אם באו "לתענוג" (כדברי הפוסקים על רחיצה). למשל: אין ללון בימים אלו מחוץ לבית לשם תענוג; אין לאכול בימים אלו מחוץ לבית לשם תענוג; אין לטייל בימים אלו לשם תענוג; וכולי.

ו. באם יתקבלו איסורים אלו, אולי אפשר להציע, בשלב שני, לצמצם בזהירות את מנהגי האבילות שאינם נוגעים כיום לענייני שמחה. כך, למשל, יש מקום לבחון האם בזמן הזה יש צד שמחה בלבישת בגד מכובס, בשמיעת מוזיקה מוקלטת כ"קולות רקע", או אף באכילת בשר. ושמא יש לחלק בפרטים אלו בין האיסורים מדין התלמוד, ככיבוס ב"שבוע שחל בו" ואכילת בשר בערב התענית, לבין מנהגי האבילות שנוספו במרוצת הדורות.

אם כי יש מקום לזהירות רבה בשינוי המנהג, שהרי על מנהג זה אמר הרשב"א:

מי שאוכל בשר בכל המקומות שנהגו בו איסור פורץ גדר של ראשונים. ופורץ גדר ישכנו נחש של דבריהם.


תגיות:
הלכה פורמליזם הלכתי תשעת הימים אבלות