HE EN

קדושה נסתרת: שיר השירים וקודש הקודשים

הצהרתו של ר' עקיבא כי שיר השירים הוא קודש קודשים נועדה לרמוז לרובד נסתר במגילה שאינו יכול להתגלות. כל ניסיון לפרש את הנמשל יחמיץ את כוונת המשורר. על טיבן של השירה ושל השפה הדתית.

כ"ט אדר התשע"ז |27.03.2017 | הרב דוד ביגמן


אמר ר' עקיבא: חס ושלום לא נחלק אדם מישראל על שיר השירים שלא תטמא את הידים! שאין כל העולם כלו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל כתובים קדש, ושיר השירים קודש קדשים. (משנה ידיים ג, ה)

כחלק מהדיון התנאי העוסק באילו ספרים יכללו בין כתבי הקודש, עולה גם השאלה לגבי שיר השירים. כנגד ההנחה שהמגילה אינה קודש, אומר רבי עקיבא כי המגילה היא קודש קודשים. מימרא זו אינה נראית כהצהרה בעלמא, ודומה כי כוונות עמוקות עומדות מאחוריה. לפיכך מתבקשת השאלה: מה עומד מאחורי הצהרה זו? מה הופך את שיר השירים לקודש קודשים?

שאלה זו מחריפה דווקא לאור פירושי הראשונים, הטוענים כי שיר השירים הוא משל, ומנסים לפרש אותו ככזה, ולבאר את הנמשל. אחד הראשונים שתיארו כי שיר השירים הוא משל היה ר' אברהם אבן־עזרא, שאמר כי "חלילה להיותו בדברי חשק! כי אם על דרך משל". עוד מספר ראשונים הבינו כך את המגילה. הרמב"ם בהלכות תשובה (י, ג), כשהוא מדבר על אהבת השם, מנסח רעיון זה בבהירות:

וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה'? אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה [...] והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני, וכל שיר השירים משל הוא לענין זה.

לתפיסה זו, כי שיר השירים הוא משל, שתי הבנות. הבנה אחת, מצמצמת, מפרשת כל פסוק כמטפורי, ומנסה להציב את הנמשל לדימוי באופן מקומי. הבנה רחבה יותר, מתייחסת את כל המגילה כיצירה אלגורית הוליסטית, בעלת משמעויות פילוסופיות. הבנה זו מובילה לפירוש מדוקדק של המגילה כולה ולהצבת הנמשל הפילוסופי למשל. מצויים בידנו מפירושי הראשונים גם על פי ההבנה הראשונה ('הפעם השלישית' בשני פירושי האבן־עזרא, לדוגמה) וגם על פי ההבנה השניה (פירוש הרלב"ג). אם כך ואם כך, עבודתו של הפרשן בפירוש המשל היא מציאת הנמשל.

גישה זו מקשה על ההבנה בדברי ר' עקיבא, משום שהיא מפשטת את הבנת המגילה. ר' עקיבא התייחס למגילה כאל קודש קודשים, וקשה לקבל תפיסה זו כאשר משמעויותיה פרושות לקורא בגלוי. הראשונים השתוקקו לגלות את צפונות התורה, כמאמר הפסוק "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". אולם עבורנו, היתרון הגדול בפרשנות הכתובים הופך כאן לחיסרון, והרושם הגדול של עבותות שיר השירים אובד בגינוני הפרשנות.

כפי שאמרנו, התפיסה כי שיר השירים הוא משל, היא ניסוח של הראשונים. לפיכך, עולה השאלה איך התייחסו חכמינו בדורות הקודמים אל המגילה. האם הבינו אותה כפשוטה, כשיר אהבה של חולין בין גבר ואשה? גם פתרון לשאלה זו נמצא בדברי ר' עקיבא:

ר' עקיבא אומר המנענע קולו בשיר השירים בבית המשתאות ועושה אותו כמין זמר אין לו חלק לעולם הבא. (תוספתא סנהדרין יב, י)

מהתוספתא עולה אמירה חד משמעית ששיר השירים אינו שיר עגבים סתמי. האיסור לשיר אותו בבית המשתאות כאחד השירים הוא חמור ביותר – העובר עליו אין לו חלק לעולם הבא. יש לשיר השירים מעמד מיוחד, העולה על כל הכתובים, אך הוא לא פורש בדברי חז"ל.

אמנם מצויים בידינו מדרשים המפרשים בצורה אלגורית את שיר השירים, אך אין בכך ראיה שחז"ל התייחסו אליו כמשל שיש לפרש את נמשלו. מדרשי האגדה של חז"ל דורשים בצורה אלגורית כתובים שונים. המפעל הדרשני הוא יצירה עצמאית של חז"ל, ואין הוא מעיד כי כך פירשו את פשוטה של המגילה.

שאלתנו, אפוא, נותרת בעינה. מה ראה ר' עקיבא בשיר השירים, שקרא למגילה קודש קודשים?

להלן נציע פתרון אפשרי לשאלה. שורשי הצעתנו נעוצים בהבנת השפה הדתית. לצורך העניין נשתמש בתובנות העכשוויות לגבי השפה הדתית, אך דומה כי יש בכך כדי לפתור את הבעיה. זהו המפתח להבנת הרעיון הקמאי של המגילה, על אף שניסוחו מודרני.

השפה הדתית היא מטפורית מטבעה. מכיוון שהיא מנסה לומר דבר מה על הטרנסצנדנטי ועל היחס אליו, לעולם יישאר פער בין המסמן – המילים והתיאורים, לבין המסומן – הכוונה המיוצגת על ידי המסמן. בכך דומה השפה הדתית לשירה, אשר באופיה היא מלאת מטפורות ודימויים. הפער בין המסמן והמסומן נוצר באמצעות השימוש באמצעים מטפוריים, ומטרתו היא להכניס את האדם, עם דימוייו ומאוויו, אל תוך השפה, אל תוך השיר.

רבים דיברו על השימוש המטפורי של השפה הדתית במושגים מעולם החולין. הרב יצחק הוטנר, לדוגמה, מדבר על כך במספר מקומות. במאמר ג ב'פחד יצחק' על שבת, הוא מתייחס למושג 'שכר מצוה':

שיתוף המילים לערכי הקודש והחול מביא לידי ערבוב המושגים, ולידי חליפי מטבע של קודש במטבע של חול [...] הנה המלה "שכר" משמשת היא גם בתחום הקודש וגם בתחום החול. הפועל מקבל "שכר" פעולתו; והצדיק מקבל "שכר" מצוות. מתוך ששימושה של תיבה זו כפול הוא, אחד בקודש ואחד בחול, משתרבב ערבוב מושגים לתוך המושג של "שכר" מצווה, כי הלא המושג "שכר" בתחום החול אינו מתייחס כלל למהות החפצא של ה"שכר", דכל מין חפצא שבעולם יכולה היא לשמש בתורת שכר. וכל עצמו של מושג ה"שכר" אינו בא אלא לסמן אופן ידוע של נתינה וקבלה. [...] ומכיון שמשתמשים אנו בתיבת "שכר" גם לשכר פעולה וגם לשכר מצוה, מצטיירת בנו התמונה הנ"ל [מתן שכר גשמי] גם במושג שכר מצוה.

הרב הוטנר מציג בקטע את הטעות הרווחת שנגרמה בעקבות אי הבנת המטפורה. כשמטבע הלשון, השייכת לעולם הקודש, מוחלפת במטבע הגשמית, השחוקה, נוצרת מבוכה. בבסיס השפה הדתית צריכה לעמוד ההבנה שלמושגים המושאלים אין התאמה מלאה למסומנים שלהם. הדימויים בשירה אינם סיסטמטיים; כל המרה של מטפורה אינה יכולה להיות מדוייקת, מחד, ומאידך היא מוציאה את הרוח ממפרשי השירה.

בכך דומה שיר השירים לכל שירה. אך מה הופך את שיר השירים, כדברי ר' עקיבא, לקודש קודשים? ייחודו של שיר השירים טמון בכך שמדובר בשירה כפולה, כפי ששם המגילה מעיד. יש בה שני נדבכים של מטפורה: לכאורה, מדובר בשיר אהבה בין גבר ואישה, וככזה, הוא משתמש במטפורות ככל שירה. אולם, המגילה היא שירת קודש, כלומר, עולם הדימויים שלה נטען ברובד נוסף, מפני שהיא משמשת מטפורה ליחסי אהבה בין הקב"ה ובריותיו. לכן קרא לה ר' עקיבא קודש קודשים, שכן בניגוד לקודש, המובדל מההמון על ידי מחיצה אחת, קודש הקודשים מופרד בשתי מחיצות, ואסור לגשת לפנַי ולפנים. השירה היא אותה המחיצה, היא הפער בין המסמן והמסומן. שיר השירים הוא החציצה הכפולה; ישנם שני פערים בין המסמן והמסומן. לכן, פירוש הנמשל מפספס את העניין. הוא מנסה לחשוף את שאמור להיות צפון, ובכך מאבד את מהות ההצפנה.

ההבנה שצריכה להיות ביסודה של השפה דתית היא שכל דבר עליו אנחנו מדברים אינו הדבר עצמו. הפער בין המסמן והמסומן צריך להימצא בתודעה, כמו גם ההבנה כי לא ניתן לגשר עליו באופן מילולי שאינו מטפורי. קדושתו של שיר השירים, אפוא, טמונה בהישארותו במישור הדימויי, המושאל, מבלי לפרש את הנמשל.


תגיות:
שיר השירים פסח שפה דתית שירה קדושה