HE EN

בעת שהקמנו את הישיבה, חרטנו על דגלנו חיבור של שני יסודות מרכזיים: מחד, היה לנו חשוב שישיבתנו תדגול בצורה ברורה וחדה ברב־תרבותיות ובקשב לתרבות העולם ולתרבות הישראלית, ושלימוד התורה ינבע מכנות ומחשיבה ביקורתית. מאידך, מאוד חשובה לנו שמירת ההלכה. עבורי, היה חזון זה 'פשיטא', אלא שכיום, מתוך השיח רב־השנים בישיבה ובציבור, דומה שאין מדובר בעקרון כל כך פשוט וברור. לפיכך, חשוב לי לנסות ולשתף בחשיבות של רעיון זה עבורי.

***

אני חושב שאני חולק ברכה מיוחדת עם רבים מהתלמידים בישיבה – האהבה ללימוד תורה, וללימוד בכלל. התחושה בבית המדרש היא שכל התלמידים בו אוהבים לימוד, נמשכים לאינטלקט ולחשיבה. עבורי מדובר במשיכה של ממש שהחלה עוד בהיותי תלמיד צעיר בבית ספר יסודי. למזלי הטוב, זכיתי במורים נהדרים שהטמיעו בי את החפץ הגדול ללימוד.

אל מול אהבת התורה, הטרידה אותי שאלת ההלכה כבר מגיל צעיר. שאלה זו נקשרה אצלי עם נושא הזהות, ואף על פי שעברו חמישים שנה מאז הרהורי הראשוניים בנושא, אני עדיין חושב שיש בין שתי השאלות הללו קשר הדוק.

עוד בטרם הבנתי את הנסיבות ההיסטוריות והפילוסופיות – תנועת ההשכלה ותופעות שבאו בעקבותיה – חשתי שהדור שלנו, ילידי אמצע המאה העשרים, נטוע עמוק בנושא של תעתועי זהות. במובנים רבים, גדלתי בבית מבולבל מבחינת זהות: היינו משפחה ציונית בקהילה לא ציונית; הורַי שמרו מצוות אף שהיו יוצאי תנועות נוער חילוניות... כך, כבר בגיל צעיר הרגשתי שלא ברור מי אנחנו, מהי הזהות שלנו.

על רקע זה, נתקלתי בספריה העשירה של הוריי בספריו של 'אחד העם' ובהגותו. פגשתי ברעיון שלו, שכדי שזהות יהודית תהיה מלאה ומבורכת עליה להיות קשורה למסורת: "יותר ממשמרו ישראל את השבת, שמרה השבת אותם" (מתוך מאמרו 'השבת והציוניות'). בתרגום לעולם המושגים שלי, פירשתי את דבריו כעוסקים בנושא שמירת הלכה. במילים אחרות, כדבריו של רס"ג שטרם הכרתי אז, "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה" ('אמונות ודעות', סוף מאמר ג). באותה עת, רעיון זה שימש עבורי כפתרון לסוגיית הזהות המורכבת. במשך כמה שנים דבקתי ברעיון של שמירת ההלכה כפתרון לשאלת הזהות, והוא התחבר אצלי עם הרעיונות הציוניים שמאוד משכו אותי.

אולם בשלב מסוים הבנתי שיש בכך בעיתיות עצומה. בפרפרזה על דברי אחד העם, יותר משמרה השבת על ישראל, ישראל שמרו על השבת מתוך מטרה נעלה. לו היו שומרים ישראל את השבת רק לשם שמירה על זהותם הלאומית, הייתה השבת מאבדת את משמעותה. מתוך כך הבנתי שלהלכה שתי משמעויות – אחת נמוכה ואחת גבוהה.

המשמעות הנמוכה היא זו שדנו בה לעיל – הזהות הקבוצתית. ישנו צורך אנושי טבעי בזהות קבוצתית, בסוג מסוים של שבטיות. דוגמות רבות לצורך טבעי זה, ואולי את המובהקת שבהן ראינו בעת התפרקותה של ברית המועצות, כאשר צפו ועלו הזהויות של העמים השונים, לאחר שדוכאו במשך שנים. אף שיש זהויות המבוססת על מכנה משותף שטחי ורדוד, לעתים הבסיס לזהות הוא משמעותי ועמוק. היסוד הקבוצתי–זהותי, אפוא, הוא דרישה חיונית וחשובה עבור האדם בן דורנו, העומד בצומת מהותי בשאלת הזהות – האם נצליח לגבש זהות בתוך תעתועי הזהות של הזמן? זהו תפקיד אחד של ההלכה בזמננו. אלא שכאמור, אי אפשר לבסס את הרעיון ההלכתי על יסוד זה בלבד.

המשמעות השניה, הגבוהה יותר, נובעת ממימד עמוק ביותר שיש בהלכה – מימד של הקשבה לאחר. השיח ההלכתי שונה במובן זה מהשיח האנושי הטבעי. אופן השיח המאפיין על פי רוב את החברה האנושית, ובכללה גם את יושבי בית המדרש, הוא דו שיח בו כל אחד מהמדיינים ממוקד בהצגת דעתו. מה שחשוב בדיון כזה, לכאורה, הוא הרעיון האישי של האינדיבידואל, ולא של העומד מולו.

את השיח ההלכתי מנחה רעיון אחר – ההקשבה. האדם מקשיב למה שאמר הקב"ה בהר סיני, ולמה שאמרו רבי עקיבא בבני ברק ור' עקיבא איגר במזרח אירופה. הקשבה זו כוללת מחויבות לשרשרת ההלכתית, וכבוד גם כלפי החלקים הפחות נוחים שבהלכה וכלפי חומרות שנראות לעתים תמוהות. רעיון זה שונה באופן עמוק מתפיסה המרוכזת באדם לבדו, והוא מחייב אותנו לצאת מהמרחב הפרטי שלנו מתוך ענווה וכנות. גם אם אינני מבין את דברי הדורות הקודמים, כאשר השיח ממוקד בהקשבה למסורת הוא מחייב אותנו להיאזר בענווה רבה.

בכוחה של תפיסה זו להצמיח אתוס עמוק יותר, שמסוגל להכיל ולכבד אמירות שונות אף אם לעתים קשה לי לקבל אותן – החל ב'אחר המוחלט', הטרנסצנדנטי, בדיבור האלוקי והמחויבות המחולטת אליו, דרך חכמי הדורות, ועד לשכן ממול, שאני מתחשב בדעתו אף על פי שלא תמיד אני מבין אותו.

***

הנטייה האנושית היום מעמידה את האדם הפרטי במרכז, וקוראת את המציאות מתוך הפרספקטיבה האישית שלו בלבד. השילוב שטמון ברעיון ההלכתי יוצא נגד תפיסה זו. אינני שומר שבת בשביל עצמי, או בשביל שהיא תשמור על ישראל. אני שומר שבת בגלל הציווי העליון – 'זכור' ו'שמור'. רק כך אני יוצא מהתחום האינדיבידואלי אל עבר מרחבים נשגבים.

מאמר זה פורסם בחוברת "בפקודיך אשיחה: שיחות על דרכה של הישיבה". למאמרים נוספים מהחוברת לחצו כאן.


תגיות:
בפקודיך אשיחה דרכה של הישיבה הלכה מחויבות