HE EN

לפני זמן מה השתתפתי בשבת שבע ברכות משפחתית. באחת הארוחות קם אחד המשתתפים לברך את הזוג וביקש להשיא להם עצה: "רגילים לומר לזוגות נשואים שכאשר הם רבים, לעולם לא ילכו לישון לפני שיתפייסו. ואני רוצה לומר לכם – להפך; כמו שיש כתמים שעל מנת להסירם יש להניחם לזמן מה, כך גם ישנן מחלוקות שקל יותר לפתור לאחר זמן. לעתים מוטב ללכת לישון בחוסר הסכמה ובהרגשה קשה, וליישב את המחלוקת למחרת בבוקר על כוס קפה". לדבריו, זוהי הייחודיות במסגרת ההדדית של הנישואין. במערכות יחסים אחרות, חילוקי דעות או מריבות עשויים להוביל להיפרדות. בנישואין, לעומת זאת, כוננו בני הזוג את הקשר ביניהם על מחויבות הדדית לחיות יחד ולאהוב זה את זה למרות הקשיים שיהיו בדרך. לרוב, המחויבות הזו גוברת על כל הריבים הקטנים.

לאחרונה, סוגיית המחויבות מעסיקה אותי רבות בהקשר של מחויבות לה' ולמצוותיו. בשנותיו האחרונות, היה מו"ר הרב עמיטל זצ"ל מוטרד ביותר מהתופעה של עבודת השם מתוך 'התחברות' ולא מתוך מחויבות. בעיניו, אף על פי שיש בגישה זו קסם רב, היא מסוכנת ביותר מכיון שהיא מאוד אגוצנטרית, ועלולה להוביל לקיום סלקטיבי של מצוות, לפי השאלה האם אני מתחבר למצווה זו או אחרת. עם זאת, מתוך הבנת הצורך שתופעת ה'התחברות' באה לענות עליו, הציע הרב עמיטל להמיר את מושג ה'מחויבות', שלעתים נראה קר וטכני, במושג אחר – נאמנות. נאמנות זו היא היחס הראוי בין האדם לבוראו.

***

לפי הרב קוק, אמונה היא תכונה טבעית בנפש. בעיניו, האדם הנברא בצלם אלוהים מכיל בתוכו באופן טבעי גם את האמונה באל. בעינַי, תפיסה זו מתקשרת לרעיון קיומי המדבר על האמונה כעל הסתמכות על דבר חיצוני לנו, ובלשוננו – אֵמוּן.

כידוע, אין לנו הוכחה מדעית ודאית לכך שבצעד הבא שנצעד לא ניפול אל תוך תהום, אלא רק הנחה סטטיסטית. למעשה, אי אפשר לעשות צעד בחיים, רעיוני או ממשי, מבלי להסתמך על משהו. האדם נסמך תמיד על דבר מה חיצוני לו, עוד מלידתו כתינוק חסר אונים, בדומה לדבריו של רש"י: "שאין הולד נולד אלא על ידי אחרים" (רש"י לבראשית מ', כ). אנו סומכים על המיילדת, האם והאב שיטפלו בנו בראשית דרכנו, יאכילו אותנו ויגנו עלינו מפני פגיעות שונות. גם יחסים בין אנשים מושתתים על ההנחה שיש נאמנות בסיסית בין הבריות, ולפיכך הפרה של נאמנות היא כה קשה – הטבע כולו והחיים האנושיים בנויים על מערכת מסוימת של נאמנות, והחברה איננה יכולה להתקיים כאשר הנאמנות הטבעית הזו מופרת.

אם כן, הנאמנות, ההסתמכות הטבעית על האחר, היא תנועת נפש טבעית אצל האדם. תנועה זו היא אולי התשתית לאמונה עליה דיבר הרב קוק – האמונה הטבעית בקב"ה, המצויה בעומק נפשו ונשמתו של האדם.

***

למושג הנאמנות יש יתרון נוסף על מושג האמונה המקובל. בניגוד לאמונה השייכת בעיקר למישור הדתי ולא נוגעת בהכרח לתחום היחסים שבין אדם לחברו, הנאמנות קשורה למימד המוסרי. הנאמנות אינה עוסקת רק ביחס שבין האדם לאל, אלא גם בהתנהלותו עם מכריו, וביחסו לחברה בה הוא חי. אדם ללא נאמנות הוא אדם לא מוסרי, ומכיון שאני מאמין שמוסריות היא הביטוי המובהק ביותר לצלם אלוהים שבאדם, אני סבור שאדם לא מוסרי חי בניכור מעצמו, מצלם האלוהים שבו. מסיבה זו, נראה לי שאמונה המגיעה מתוך תפיסה של נאמנות, שיש בה גם היבט מוסרי, היא אמונה יציבה יותר, מבוססת ואיתנה יותר.

בהקשר של עבודת השם ושמירת הלכה, מדובר לפני הכל בנאמנות לקב"ה – להבנתי, ההלכה היא הדרך הנכונה ביותר לעבוד את ה' ולהנכיח אותו בעולמי. אך מלבד זאת, מדובר גם בנאמנות לדורות הקודמים, למסורת, לתרבות ולהיסטוריה של עם ישראל. הנאמנות לשרשרת הארוכה של קבלת עול מלכות שמים מכניסה את חייו של האדם לפרספקטיבה ייחודית – הם אינם מתחילים בלידתו ואינם מסתיימים עם פטירתו מן העולם. כאשר האדם מביט על חייו כעל חוליה בשרשרת הדורות, הקיום שלו הופך לבעל משמעות עמוקה הנוגעת בנצח.

המחויבות הזו לשרשרת הדורות כוללת, מחד, נאמנות לדורות הקודמים, ומאידך נאמנות כלפי הדורות הבאים שעלינו להוריש להם את התורה: משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ואלפי שנים לאחר מכן, אני מקבל את התורה מרבותַי, וחש אחריות ומחויבות למסרה לילדַי ולתלמידַי .

***

לפני מספר חודשים פנו אלי מתוכנית ברדיו וביקשו שאסביר מדוע חשוב לחילונים להתחתן בנישואין הלכתיים כדת משה וישראל. בעיני, עניתי, השאלה בסיסית בהרבה: מדוע בכלל להתחתן? הרי אפשר לחיות יחד ולהביא ילדים לעולם ללא נישואין. מה המשמעות של ההחלטה הזו?

הנישואין הם הרבה מעבר לחוזה טכני. מדובר בהצהרת נאמנות בין בני הזוג, אך מדובר גם בהצהרה אודות היותם של בני הזוג חלק ממרחב תרבותי, מחברה, ממסורת ארוכת שנים, משרשרת דורות, ומתפיסת עולם הנותנת ליחסים שבין איש לאשתו מימד עמוק של מחויבות ונופך של קדושה.

הבחירה הזו בהשוואת סוגיית המחויבות להקב"ה לחיי הנישואים אינה מקרית. זוגיות בין איש לאשתו המכוננת על יסוד נאמנות ומחויבות של קדושה ואהבה היא משל מוצלח לחיי תורה ומצוות. בחיי הנישואין, הנאמנות מיוסדת על אדני האהבה, כמו שהאהבה יונקת מתשתית של נאמנות. מטבע הדברים, האהבה משתנה תמיד, עולה ויורדת, מתפתחת ומשתנה חליפות, אך לאורך כל הדרך נשארת הנאמנות כשכבה סלעית יציבה, ומלווה אותה ברובד עמוק יותר.

כך גם הנאמנות לקב"ה, העומדת איתנה לאורך חייו רבי התהפוכות של האדם, ומקבלת ביטוי בהלכה ובמצוות שהוא מקיים. קשיים עולים ומתגלים תדיר בחייו של האדם, אך מכיון שהקשר מבוסס על נאמנות, הקשיים אינם מפרקים את החבילה. לעתים הולכים לישון עם הקושי, אך הנאמנות מזמינה ודורשת מאתנו לשוב ולהתפייס לאחר מכן.

אין מדובר בנאמנות טכנית המתבטאת במחויבות קרה וריקה מתוכן. יש בה מימד עמוק ומוסרי, וההזדהות הנפשית היא חלק חשוב ויסודי במארג היחסים בין האדם לקונו. אוי להם לחיי נישואים המבססים עצמם על נאמנות בלבד וללא אהבה. הנאמנות היא המסגרת היציבה שבתוכה מתמלאת ונרקמת האהבה החיה והרוטטת. כך גם בעבודת השם – ההזדהות הנפשית והחוויה הדתית, המשתנות לאורך החיים, נמזגות אל תוך שמירת ההלכה, המשקפת את הנאמנות הבסיסית, היציבה והאיתנה. "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'" (הושע ב', כא–כב).

מאמר זה פורסם בחוברת "בפקודיך אשיחה: שיחות על דרכה של הישיבה". למאמרים נוספים מהחוברת לחצו כאן.


תגיות:
בפקודיך אשיחה דרכה של הישיבה מחויבות נאמנות עבודת ה'