HE EN

לימוד מתוך קושיה

הקושיות הן הכוח המניע של לימוד התורה. רק מתוך קושיה אפשר להגיע לבירור עמוק ונוקב של דברי התורה. אך האם הקושיות הן רק כלי ללימוד? הבן איש חי סובר שלקושיות יש משמעות עמוקה בלימוד התורה

י"ב אלול התשע"ז |3.09.2017 | חזי כהן

כל הלומד את תורתנו חש באופיה הסתום. לעתים לשונה קצרה עד מאוד, לעתים מילותיה אינן נהירות, ובאופן כללי, לעתים קרובות היא נראית כחידה קשה לפיצוח. במקומות רבים חלוקים הפרשנים בהבנת הכתובים – יש האומר בכה ויש האומר בכה – עד שאמרו חכמינו שיש שבעים פנים לתורה.

הנצי"ב מוולוזין, בהקדמת פירושו לתורה "העמק דבר", עמד על אופיה החידתי, כאשר ביקש להבין מדוע כונתה התורה שירה. לדבריו, דומה התורה לשירה בשל לשונה המרמזת, המצריכה עבודת ביאור מאומצת:

על-כרחך יש בה טבע וסגולת השירה, שהוא דיבור בלשון מליצה [...] דבשיר אין העניין מבואר יפה כמו בספור פרזי, וצריך לעשות הערות מן הצד – דזה החרוז כוון לזה הסיפור, וזה החרוז כוון לזה – ולא מיקרי דרוש, אלא כך הוא טבע השיר...

בשל אופיה המעורפל של התורה, נקודת המוצא של כל לימוד תורה היא שאלות וקושיות, ותהליך הלימוד מכוון לפתרונן. אולם האם ישנה משמעות לקושיה עצמה? בדברינו להלן נבקש לענות על שאלה זו כפי שעולה מתוך דרשה של ה'בן איש חי', רבנו יוסף חיים (הרי"ח) מבגדאד. בספרו 'משל ונמשל' (משל סה) מופיעה דרשה הנפתחת בתשובה לשאלתנו – מהי משמעות הקושיות בלימוד התורה:

נראה לומר בסיעתא דשמיא כי נודע שדברי תורה פרים ורבים בחדושי הלכות על ידי הקושיות שיתקשה בהם החכם המשכיל...

לדברי הרי"ח, הקושיות הכרחיות ללימוד התורה, ובאמצעותן דברי התורה מתרבים. דרשתו נסובה סביב הפסוק "בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם" (במדבר כ"א ח), כאשר את הבאר שבפסוק דורש הרי"ח כדימוי לתורה, ואילו החפירה והכרייה הן דימויים לקושיות ולשאלות שבלימוד.

להבנת הדברים הוא מספר משל על חקלאי שעמל בשדהו וזכה לפירות הרבה. השדה הושקה ממימי נהר, אולם מים אלו הביאו עימם אדמת סחף. לפיכך עמל האיכר רבות על הוצאת הבוץ והסחף בכל קיץ, שלולא עשה כן, היה גובה האדמה עולה, ומי הנהר לא היו יכולים להשקות את השדה בשנה שלאחריה. העמקת תוואי הנהר הייתה הכרחית, ואף שהייתה כרוכה במאמץ גדול, היא נשאה פירות רבים. כששכב האיש על ערש דווי, קיבץ את בניו והודיע להם שהטמין אוצר בשדהו, אך לא גילה להם היכן. הבנים הוכרחו לחפור היטב בשדה, ובתוך כך הוציאו את אדמת הסחף והבוץ. בגלל החפירה העמיק השדה ומי הנחל חדרו לשדה בשנה שלאחריה. מאחר שלא מצאו את ה'אוצר', כעסו הבנים על אביהם המנוח, אך כשראו לאחר זמן שהשדה פורח והיבול רב יותר מכל שאר השדות, הבינו שהחפירה היא שהביאה לכך. הבנים שמחו כשהבינו כי זהו האוצר שאביהם "טמן" בשדה, וגמרו אומר לעשות כך כל שנה.

בסוף הסיפור אומר הרי"ח כי מדובר במשל ללימוד התורה:

הנמשל וכן הענין כאן בתורה. כי הקב"ה נתן דברי תורה סתומים וקצרים והם קב ונקי, אך האדם העוסק בה יוכל להוציא מדבריה פירות מרובים. וכמו שנאמר "דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת" [משלי ה', יט], על ידי החפירה שיחפור בעומק בכל דבר הלכה, אשר יראה בה לפניו. והיינו כי קושיות אשר יתקשה בדבר ההלכה המה דוגמת חפירה וכריה אשר יחפור בנחל. והשכל והסברא של האדם אשר ישכיל ויסביר לתרץ הקושיות, הם דוגמת המים אשר יעברו בתוך הנחל אשר חופרים אותו להשקות בהם הזרעים והאילנות. שעל ידי כן תתן הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו. ואם לא יעשה האדם חפירה וכריה בנחל, לא יעברו בו המים...

על פי המשל לא ניתן למצוא את האוצר, כלומר, להבין את התורה לאשורה, אלא לאחר חפירה מרובה, קרי: שאלות וקושיות משמעותיות. התורה מנוסחת במכוון בלשון קצרה ומרומזת, שלא ניתן להבינה בפשטות, על מנת לעורר קשיים בלב הלומדים ומתוך כך להביא אותם להבנה מעמיקה. שאלות אלו מאפשרות למימיה של התורה לזרום בנחת ולהרוות את נפשו של האדם. משא ומתן, קושיות וויכוחים אינם מוֹתרוֹת, אלא תנאי קיומי להבנת התורה. אם הלומד יימנע מלשאול שאלות ולהקשות על התורה, ילך הלימוד ויתנוון כפי שיארע לשדה: "ואם לא יעשה האדם חפירה וכריה בנחל, לא יעברו בו המים...".



אך לא כל קושיה מקדם הרי"ח בברכה. בהמשך דבריו הוא קובע שני תנאים ללימוד פורה שיסודו בהעלאת שאלות:

אך לאו כל אדם זוכה לזה להוליד ולהוציא פירות שהם הלכות חדשות מדבר ההלכה הערוכה לפניו, כי לא יצא מן הקושיות הלכות חדשות שהם אמיתיות [...] אלא אם כן הוא שלם בשני דברים אלו, האחד שיש לו יראת שמים שהוא צדיק ומושל ביצרו [...], והשני שיהיה לומד תורה לשמה ולא על מנת לקבל פרס.

התנאי הראשון נוגע לתכונותיו של הלומד – "שיש לו יראת שמים, שהוא צדיק ומושל ביצרו". בעיניו, רק שאלה הנשאלת מתוך קרבה אל התורה ואל נותנהּ – ראויה להישאל. קושיותיו של מי שחש מחויבות וזיקה עמוקה לתורת ישראל, נשאלות מתוך אמון ונועדו לברר ולהפרות את הלימוד. לעומת זאת, מי שחש רחוק ומנוכר מן התורה, יש בשאלותיו כדי לערער עליה.

התנאי השני הוא שהשואל "יהיה לומד תורה לשמה ולא על מנת לקבל פרס" – השאלות צריכות לנבוע מתוך שאיפה כנה להגיע לאמיתה של תורה, ולא על מנת לצבור רווח צדדי כלשהו. הן חייבות להיות כאלו המקדמות את הלומד לקראת בירור האמת.



הדרך שמתווה הבא"ח היא דרך הלימוד המרכזית בתלמוד, שכל כולו קושיות ותירוצים. דרך זו היא המפתח לבחינה מחודשת של רעיון או הלכה, ולעימותה עם תפיסה המנוגדת לה, ובכך נוצרת תורה חיה ותוססת המכוונת לאמיתה של תורה.

הרי"ח מביא בדרשתו את סיפור מותו של ריש לקיש, המובא במסכת בבא מציעא, ממנו למדים על חשיבות הקושיה בלימוד התורה. חלקו הראשון של הסיפור עוסק במפגשם הראשון של ריש לקיש ור' יוחנן, בחלקו השני מתואר עימות שפרץ בין שני החכמים, שבעקבותיו נפטר ריש לקיש, ובסוף הסיפור הגמרא עוסקת בהתמודדותו של ר' יוחנן עם מות חברו. צערו הרב של רבי יוחנן על מותו של ריש לקיש הביא את החכמים 'לשדך' לו תלמיד אחר, ר' אלעזר (בבא מציעא פד, ע"א–ע"ב, בתרגום):

היה רבי יוחנן מצטער עליו ביותר.
אמרו חכמים: "מי ילך ויישב את דעתו? – ילך רבי אלעזר בן פדת שמחודדות הלכותיו".
הלך וישב לפניו.
כל דבר שהיה אומר רבי יוחנן, היה אומר לו רבי אלעזר: "הנה ברייתא שמסייעת לשיטתך".
אמר לו רבי יוחנן: "וכי אתה כבן לקיש? כשהייתי אומר דבר היה מקשה עלי עשרים וארבע קושיות, והייתי מתרץ לו עשרים וארבעה תירוצים, ומתוך כך היתה ההלכה מתרווחת. ואתה אומר לי שהברייתא מסייעת לדבריי. וכי אינני יודע שיפה אמרתי?".
היה הולך וקורע את בגדיו ובוכה ואומר: "היכן אתה בן לקיש? היכן אתה בן לקיש?"...

ר' יוחנן מסרב להתנחם בר' אלעזר בן פדת, והוא מלין על הפער בינו לבין ריש לקיש. על כל דבר שאמר ר' יוחנן, היה ריש לקיש מקשה עשרים וארבע קושיות, ולעומתו ר' אלעזר בן פדת יודע רק לסייע לדברי רבו. דברי התמיכה אמנם מחזקים ונעימים לאוזן, אך לרבי יוחנן אין בהם כל חפץ, מפני שאינם מובילים להתפתחות. ר' יוחנן מעוניין דווקא בקושיה, בעימות הגורם לחידוד הדברים ולהעמקתם, כחרב המתחדדת בחברתה.



על כוחה של קושיה ניתן ללמוד ממעשה המסופר על הבן איש חי עצמו. תלמידו של הרב יוסף חיים, הרב אפרים מנשה הכהן, סיפר שפעם אחת למדו שניים מזקני החכמים מן ה'אידרא' שבזוהר הקדוש, והקשו מספר קושיות על הקטע הנלמד. לאחר זמן רב שבו נשאו ונתנו בדבר ונותרו בקושיה, הם פנו לחכם אפרים שיעזור להם, אך ללא הצלחה. עוד הם דנים בסוגיה, הופיע הבן איש חי בבית המדרש, פנה אליהם במפתיע והציע פירוש אשר היה בו לפתור את כל בעיותיהם. החכמים עמדו משתאים לנוכח הסברו הבהיר, אך בעיקר הפתיעה אותם התערבותו בדיון. ראה הרב יוסף חיים את פליאתם ואמר: "בזכות התעמקותכם בתורה עלה בידי היום לבאר את הענין ביאור נכון. זו דרכה של תורה: כשיהודי מקשה במקום אחד – ה' שולח תשובה במקום אחר".

תשובתו של הרי"ח מעלה תפיסה עמוקה ביחס למקומן של הקושיות בלימוד. העלאת קושיות אינה מביאה רק להבנה טובה של הכתוב, אלא דרכו של הקב"ה לאפשר לתורה להתחדש ולהיות רלוונטית בכל עת. שאלות חדשות מביאות לחיפוש מענה בכתובים ובהכרח גם לתשובות חדשות ולמבט רענן על תורתנו, כפי שאומר הרי"ח בפתח דרשתו: "שדברי תורה פרים ורבים בחדושי הלכות על ידי הקושיות".


  • מאמר זה הוא חלק מספר שערי חיים – עיונים בתורתו של הבן איש חי, העתיד לראות אור בקרוב. המאמר פורסם לראשונה ב'עמודים' גיליון 733, אדר-ניסן תשע"ה, עמ' 18–20.


תגיות:
בן איש חי יהדות המזרח לימוד תורה קושיה הנצי"ב מוולוז'ין אגדה