HE EN

לפני שלושים וחמש שנים יצאתי לטיול בסיני, וטיפסתי על ג'בל מוסא שבדרום חצי האי, בסמוך למנזר סנטה קטרינה המפורסם. נהוג לעלות להר במשך הלילה בטיפוס ארוך במעלה יותר מאלף מדרגות הבנויות בסלע החשוף. מטרת הטיפוס היא להגיע לפסגת ההר עם שחר ולצפות בזריחה. עד היום אני מחפש חוויה דומה לזו וטרם מצאתי – מדובר בשילוב מיוחד של המאמץ הפיזי הנדרש למסע אל הפסגה ושל הנוף הייחודי שנשקף ממנה. יתרה מזאת, הר מיוחד זה מזוהה על פי דעות מסוימות כהר סיני המקראי. החוויה הזו של ההתקדמות מעלה, אבן אחר אבן, במקום הנראה כהר סיני, היא משמעותית ביותר.

הר סיני הוא פסגה בתולדות האומה, הוא רגע מכונן בחיי האנושות. עם זאת, חשוב לזכור שהרגע הייחודי הזה הוא רגע בודד. זהו רגע אחר לגמרי מכל מה שקרה לפניו ושיקרה לאחריו. אחרות זו מתבטאת היטב בהכנות למתן תורה: "הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה" (שמות י"ט, טו) – זהו ביטוי לניתוק מהתנהלות החיים הנורמטיבית. פסגת הר סיני אינה מקום בנאלי. על מנת לחוות אותה כראוי, כנקודת שיא, גם האדם צריך להיות אחר. אם האדם איננו אחר על הפסגה – התבזבזה הפסגה, ואולי אפילו הפכה למישור משְמִים!

סבורני כי זו הצורה בה עלינו להגדיר ישיבה – מקום אחר לגמרי משאר המציאות, בבחינת לימוד התורה כנתינתה. הישיבה היא מעין הר סיני. התלמיד המגיע לישיבה, עליו לטפס אל ההר וללכת אל מקום שהוא לגמרי אחר. אם יזכה להעפיל לפסגה, להגיע למקום גבוה מעל גבוה – יוכל להביט על המרחב הגדול של החיים, על האינסוף של המדבר, על זריחת החמה. ולפום צערא אגרא.

***

המשנה בברכות (ט, ה) מתארת כיצד יש להיכנס להר הבית:

לא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובפונדתו ובאבק שעל רגליו ולא יעשנו קפנדריא.

מהתיאור ההלכתי ה'יבש' במשנה משתקפת תפיסה עמוקה, לפיה אינני יכול להיכנס כפי שאני, עם המקל והארנק, למקום שאמור להיות משמעותי. אם אני רוצה לחוות נקודת שיא, חד פעמיות ומיוחדות, אני צריך להיכנס אחרת. עליי לנהוג בשונה מהדרך בה אני רגיל ללכת. אני נדרש לעשות מאמץ ולהכשיר את עצמי, על מנת שאוכל להגיע אל המקומות הנעלים כאשר אני במצב מתאים. כך, לדעתי, צריכה להיות הישיבה.

יש מקום לדון כיצד הולכים אחרת, כיצד מייחדים את האדם ואת הקהילה, אבל אם אנחנו רוצים שהישיבה תהיה באמת פסגת ההר, היא אינה יכולה להיראות כמו העולם שבחוץ – לא מבחינת ה'כלים', אלא מבחינת העולם הפנימי שלנו. אנחנו צריכים להעתיק את עצמנו לסוג אחר של חיים. עבורי זהו הביטוי העמוק בישיבה: פסגת הר מרוחקת, מבעד לעננים, גבוה מעל הוויות החיים הרגילות.

***

התפיסה שהצגתי לעיל שונה מהתפיסה עליה חונכתי. כאשר עזבתי את ישיבת "קול תורה", זכיתי לראות את עולם הישיבות שהכרתי מתוך פרספקטיבה אחרת, והגעתי להבנה עמוקה אודותיו. לפי התפיסה הישיבתית הקלאסית, בעולם אידיאלי הישיבה היא העולם האמתי, והמציאות האמתית מתרחשת בין כתלי בית המדרש. שיטה זו רואה את כל האוכלוסייה שאינה שייכת לעולם הישיבות – אפילו היא רובא דעלמא – כחיה סיפור של החמצה, משום שכל העולם חיוור ביחס למתרחש בבית המדרש. זוהי דרך חיים אימפריאלית, השואפת באופן תמידי לכיבושים, להרחבת הציבור שנמצא בבית המדרש.

אף שאני מאוד מעריך דרך זו, אני נמצא במקום אחר, ובעיניי חזון הישיבה שונה מתפיסה זו. העולם אינו מתקיים על פסגת ההימלאיה או הגלבוע, ואפילו לא על פסגת הר סיני. להפך – מתן תורה הוא אירוע חד פעמי, ובסופו הכול רשאים לעלות להר, אפילו הצאן: "בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר" (שמות י"ט, יג). אני מאמין כי עלינו לטפס אל ההר בלילה, לראות את הזריחה בבוקר ולאחר מכן לחזור אל החיים. כשנחזור אל החיים, הם יהיו אחרים! תפיסה זו אינה שוללת את המציאות הפשוטה ואת החיים הטבעיים. אדרבה, היא מבקשת להגביה אותם באמצעות הפסגה אליה טיפסנו, ולהעניק להם משמעות רוחנית עמוקה באמצעות החוויה שעברנו בישיבה.

אני מאמין כי התלמידים שחובשים כעת את ספסלי בית המדרש יהיו בעוד ארבעים שנה רופאים ומורים, כלכלנים ועורכי דין, וגם כאלו שיחזיקו את הישיבה הזו וישיבות אחרות. כל תלמיד יפנה לדרך אחרת בירידה מן ההר, אך בכל דרך שיפנה, תקוותי שישא בתרמילו איזו אבן מפסגת ההר, שישמור בקרבו שביב של אור מאותה זריחה מופלאה. דרכו של עולם שרוב החיים מתקיימים למטה, בתחתית ההר; אך מי שישמור בין כליו מזכרת מאותה חוויה מרהיבה ואינטנסיבית, יזכה לחוות את המציאות אחרת, מלאה יותר, עמוקה יותר.

כדרכם של כל המסעות, ישנן דרכי קיצור במסע הזה. אפשר לעלות ברכבל או אפילו לראות אותו בסרט, אך אלו לא ישוו לדרך המלך. לפיכך, גם המשמעות של מסע מקוצר שכזה, השפעתו על החיים שלאחריו, עלולה להיות חיוורת ואפסית. רק טיפוס מאומץ בין הסלעים והמעקשים בדרך אל הפסגה יוכל להטעין את המטפס במשא המיוחד הנרכש במעלה ההר.

מאמר זה פורסם בחוברת "בפקודיך אשיחה: שיחות על דרכה של הישיבה". למאמרים נוספים מהחוברת לחצו כאן.


תגיות:
בפקודיך אשיחה דרכה של הישיבה ישיבה הר סיני