"אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו". כלוי, יוצא לי פעמים רבות לומר מילים אלו, בברכה שאחרי העלייה לתורה, ולהרהר במשמעותן. כך פירש אותן רבי יעקב בעל הטורים:
"תורת אמת" היא תורה שבכתב, ו"חיי עולם נטע בתוכנו" היא תורה שבעל פה, דכתיב "דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים"... (טור אורח חיים קלט)
"תורת אמת", לדברי הטור, מתייחסת לתורה שבכתב שקראנו בציבור זה עתה. אפשר לחשוב שכוונתו היא גם כאשר היא עומדת לבדה, ללא תורה שבעל פה. אך אנן סהדי שאין זו כוונת הטור ולא עלה בדעתו כלל שתורה שבכתב היא אמת כשהיא לעצמה ללא תורה שבעל פה. למרות שהברכה נאמרת במעמד קריאת תורה שבכתב, היא מסיטה את המבט לעבר תורה שבעל פה המקנה משמעות לתורה הכתובה.
בהמשך דבריו כותב הטור: "ושתי ברכות אלו יש בהם מ' תיבות כנגד מ' ימים שעמד משה בהר". ידוע שלרבינו יעקב בעל הטורים הייתה נטייה לשלב דברי דרוש נחמדים ונעימים בתוך הרצאת הלכותיו. דברי דרוש אלו מגלים לנו טפח מעולמו ואנו רואים שהוא ראה את התורה שבעל פה כמתנה מסיני, אך לא בצורה נאיבית אלא מתוך מודעות מלאה ליצירתיות הטמונה בה – שכן הוא מצטט את הפסוק "דברי חכמים כדרבנות כמסמרות נטועים", עליו דרש רבי אלעזר בן עזריה:
דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים
מה דורבן זה מכוין את הפרה להביא חיים בעולם
אף דברי תורה אינן אלא חיין לעולם שנ' עץ חיים היא וגו' או
מה דורבן זה מיטלטל יכול אף כך דברי תורה ת"ל וכמסמרות נטועים
[או אינן חסירין ולא יתירין תלמוד לומר נטועים]
מה נטיעה פרה ורבה אף דברי תורה פרין ורבין...
(תוספתא סוטה ז, יא; בבלי חגיגה ג ע"א)
כאשר אני מברך על התורה אני מברך על התורה שנקראת בציבור, על תורה שבכתב, אך לא כאשר היא עומדת לבדה אלא כאשר היא מאצילה מתוכה עולם רחב ועשיר של תורה שבעל פה. אין כוונתי לומר שאין אמת בפשוטו של מקרא; אך אמת זו אינה שלמה בלי ההשלמה של תורה של בעל פה.
מה בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה? בתורה שבכתב אנו פוגשים לעתים קרובות אמירות חדות וחד משמעיות. אך בתורה שבעל פה אנו פוגשים מציאות אחרת:
בעלי אספות – אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה,
הללו מטמאין והללו מטהרין,
הללו אוסרין והללו מתירין,
הללו פוסלין והללו מכשירין.
שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה?
תלמוד לומר: כולם נתנו מרעה אחד –
אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן,
מפי אדון כל המעשים ברוך הוא,
דכתיב וידבר אלהים את כל הדברים האלה.
(בבלי חגיגה ג ע"א)
לא נכון להפעיל שיפוט חד ערכי מערבי כנגד אמירות מקראיות חדות, שהרי התפיסה המערבית כשלעצמה לוקה בשיפוטיות יתרה שאינה מביאה בחשבון את המורכבות של המצב הקיומי, האנושי, האישי והקבוצתי. אך על פי המסורת הרבנית, האמירות המקראיות הקשות והשיפוטיות קוראות לנו ואומרות פרשני, דרשני, צמצמני, רככני.
- בתורה שבכתב: "אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּֽי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹהָֽיו" (ויקרא כ"א, ז), אך על פי תורה שבעל פה רשימת הזונות האסורות מצומצמת מאוד.
- על פי תורה שבכתב: "רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה. כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ אֱלֹהֶיךָ" (דברים כ', טז–יז). על פי תורה שבעל פה: "כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות" (בבלי ברכות כח ע"א), וכלשון הרמב"ם: "...וכבר אבד זכרם" (הלכות מלכים ה, ד).
- על פי תורה שבכתב, עונש מוות מוטל על עוברי עבירה רבים, אך על פי תורה שבעל פה ממיתים רק מי שעשה עבירה בריש גלי, כמרד נגד אתוס מכוננן, בעדים ובהתראה.
והרשימה ארוכה אין קץ. כמעט בכל נושא הטיפול של תורה שבעל פה יוצר תמונה מורכבת, עדינה ומתחשבת במלאות האנושית יותר מתורה שבכתב.
אך אנו מתלמידי תלמידיהם של רבי אברהם אבן עזרא, הרמב"ן, הרשב"ם ועוד ועוד, שראו ערך בלימוד פשוטי המקראות – ואף אנו חושבים כן, דווקא משום המוחלטות שלהם, היוצרת אצלנו אתוסים מכוננים. חלילה לא נוציא אף אדם להורג, אך חשוב שנדע שעבודה זרה, הסתה לעבודה זרה, עריות, שבת, ובעיקר שפיכות דמים הם מעשים חמורים, וחיובי המיתה שבמקרא מנחילים ערכי יסוד שאין לערערם. במידה שהדקונסטרוקציה המערבית הפוסט־מודרנית פוגעת בהם, היא פוגעת בהם לרועץ שאינה לטובת בריותיו יתברך.
אף לסיפורת המקראית יש ערך כפול. אף היא קוראת לנו ואומרת פרשני ודרשני, ואף לה יש ערך משלה, והיא מכוננת עולמות משמעותיים לאנושות ולאדם בישראל. כידוע, אי אפשר היום לדבר על אמת היסטורית כפשוטה. קביעה זו יפה לכל טקסט, ואפילו לדברי נבואה, שאיננו מערערים על אמינותם ועל מקורם האלוהי. סיפור על אירועים לְעולם אינו זהה לאירועים עצמם. אך הפער בין הסיפור המקראי לבין האירועים ההיסטוריים שונה ממקום למקום במקרא. כבר אמרו רבותינו שיונה ואיוב הם משל, ורבותינו הראשונים הסבירו חלקים נרחבים בתורתנו כאלגוריה. איני חושב במושגים של משל או אלגוריה. אני חושב שהסיפור המקראי מגלם אמיתות שהן מתת שמיים למצב הקיומי של אדם עלי אדמות באשר הוא, ולחברי קהילת הברית בפרט. הפער ביניהם לבין האירועים ההיסטוריים שונה מסיפור לסיפור. נדמה לי שאוזן קשבת יכולה להבחין אף מן הדרך שתורת ה' מספרת את הסיפור כמה היא רואה בדיווחה סיפור הקרוב לעובדות, ומתי העיקר הוא הסיפור. מכל מקום, מבחינתנו האמת ההיסטורית איננה אבן הבוחן של סיפורת בכלל, ולבטח לא של הסיפור המקראי. עם זאת, אני משוכנע שבמקומות שהתורה מציגה סיפור כמעשה שהיה, הזיקה של סיפור זה למציאות העבר אמיצה.
