כמדי שנה, כאשר מתקרבים ימי החנוכה, אני חש בהתרגשות מוכרת ונעימה שממלאת אותי. הציפייה לבואם של ימי החנוכה היא חלק מהמתנה של הימים האלו – הם לא רק עומדים לעצמם, הם משפיעים על כל חודשי החורף הקרים והחשוכים שעוטפים אותם.
במובן מסוים, גם נר החנוכה עצמו מתפקד בצורה דומה – אנחנו מברכים "להדליק נר של חנוכה", אבל המצווה היא הרבה יותר מהדלקה של נר. נר החנוכה מתפקד גם כאובייקט שנועד להיות מונח במקום מסוים, להאיר אותו, להשפיע על הסביבה ועל המרחב. הגמרא במסכת שבת מנסחת שני אלמנטים אלו בנר חנוכה – עצם ההדלקה מצד החד, והיותו של הנר מאיר לסביבתו מאידך – כשני צדדים שונים במצווה: "הדלקה עושה מצווה" ו"הנחה (= של הנר במקום מסוים) עושה מצווה".
ואכן, בהדלקת הנרות בחנוכה יש משמעות רבה למרחב שבו מדליקים. כך כותבת הגמרא במסכת שבת (כא ע"ב):
תנו רבנן: נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ.
אם היה דר בעלייה – מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים.
ובשעת הסכנה – מניחה על שלחנו, ודיו.
מדברי הגמרא עולה בבירור שנר החנוכה פונה החוצה. אדם יוצא מביתו, ומניח על פתח הבית נר; אדם פותח את חלונו החוצה, ומניח את נרו על רשות הרבים. אנחנו רגילים לפרש זאת כ"פרסומי ניסא" – החובה להודיע את זיכרון ניסי חנוכה לרבים. אבל לתחושתי טמון בהנחת הנר בפתח הבית או בחלון עניין נוסף.
פתח הבית הוא אזור תפר; המקום שבו הבית נגמר והחוץ מתחיל. הבית מעניק לגרים בו חמימות, הגנה, אינטימיות ומנוחה, בעיקר מפני שהוא תוחם מקום מסוים ומבדיל אותו מכל שאר הסביבה החיצונית. הבית, בעומקו, הוא כמו מאורה – מקום מסתור, סגור מפני הסביבה החיצונית, מגן מרוח וגשם, מאנשים אחרים, מקולות וצלילים. כשנכנסים הביתה וסוגרים את הדלת – כל הסביבה החיצונית נעלמת; ומאידך, כשיוצאים מהבית וסוגרים את הדלת – ההגנה והחום שהבית מעניק נשארים מאחור, והאדם יוצא אל העולם החיצוני, אל הרוחות ואל הרעשים, אל כל הסביבה החיצונית שאיננה ביתית. במובן זה, פתח הבית הוא מרחב גבול, אזור ביניים – מצד אחד הפתח נושק לעולם החיצוני, ומן הצד השני הוא נושק לבית. על פתח הבית האדם מרגיש את המתח בין הבית לחוץ; בפתח הבית מתרחשת השיחה המורכבת בין כל מה שהאדם מגונן ושומר עליו, לבין השמיים הגדולים והרוחות הגדולות שמנשבות בחוץ.
וכך, בליבו של החורף, יוצא אדם מביתו, פותח את הדלת, ומניח שם נר־מצווה. אין ספק שהנר מספר לעוברים ולשבים את סיפורי הניסים הגדולים של ימי החנוכה; אולם עצם העמידה של האדם על פתח ביתו, עם נר ביד, עשויה לפתוח אותו ולהעיר את תשומת לבו לתפר הדק שבין הבית שלו לבין החוץ. הנר שאדם מניח על פתח ביתו מגלם את הליבה של הבית שלו; את האש הפנימית, את הבערה, את האהבה ואת האינטימיות השוררים בבית. כשהאדם מניח נר זה על פתח הבית הוא חושף אותו אל החשכה הגדולה שבחוץ; זהו הרגע שבו הנר הפנימי והאישי מוכן להיחשף, לעמוד על פתח הבית ולהאיר. זהו גם הרגע שבו הבית עצמו יוכל לספוג את המרחבים הגדולים שמחכים בחוץ בצורה מוגנת ומיטיבה. במובן זה, חנוכה הוא חג של פתח הבית, של אזורי המעבר בין הפנימי והחיצוני, בין הפרטי והציבורי.
ר' נחמן מברסלב ניסח רעיון זה באמצעות סיפור מסתורי שסיפר באחד מלילות חג החנוכה בשנת תקס"ט. בסיפורו, אדם יוצא להדליק נר חנוכה, ומייד לאחר שהוא מדליק נכנס אורח זר לביתו. האורח מתחיל לחקור ולשאול את האדם על מעשיו, על ביתו; האדם מוקסם מן האורח, אך גם נרתע ממנו. בשלב מסוים אותו אורח לוקח את בעל הבית, פורש כנפיים וממריא איתו אל השמיים. תוך כדי הטיסה הפתאומית, פתאום מוצא האדם את עצמו חזרה מביתו, ללא האורח. אך מיד שוב הוא מסתכל ומוצא עצמו מרחף עם אותו אורח מוזר בעל כנפיים בין שמיים וארץ. סיפור מסתורי זה מביע באמצעים ספרותיים פנטסטיים את האופציה הטמונה בהדלקת הנר על פתח הבית מבחוץ: פתיחה של הביתיות אל העולם החיצוני שעשויה להיות גם פרישת כנפיים קסומה אל מרחבים שהבית לא יכול להגיע אליהם; אך מצד שני שמירה על העת על הנוכחות בבית, עם הנר הקטן, האינטימי, האישי.
