על מה אנחנו בעצם מקוננים בתשעה באב? האם על חורבנו של בית המקדש? האם כל מנהגי האבלות הם בגלל שטיטוס שלף את לפידו ושרף את בית המקדש? או שמא מסתתר פה משהו עמוק יותר?
כתיב: 'קחי רחים וטחני קמח' (ישעיהו מ"ז, ב), אמר ר' יהושע בן לוי כל עמא טוחנין חטים ואת אמרת קחי רחים וטחני קמח?! אלא כך אמרה ירושלים לבת בבל אילולי ממרום עשו מלחמה עמי את היית יכולה לי?! אילולי שלח אש בעצמותי את היית יכולה לי?! הוי קמחא טחינא טחנת ואריא קטילא קטילת ודרא יקידא יקדת. (שיר השירים רבה פרשה ג)
לפי המדרש טיטוס טחן קמח טחון; אילולי רצה ה' להחריב את המקדש רומי לא יכלו לעשות זאת. למעשה, טיטוס היה רק השליח, כי במהותו המקדש חרב הרבה לפני שנשרף בפועל. העימות בין ישראל לרומי איננו הגורם המהותי לחורבן המקדש. את בית המקדש אנחנו החרבנו.
אגדת החורבן הידועה, קמצא ובר קמצא (בבלי גיטין נה ע"ב), ממחישה רעיון זה. מהאגדה לא ברור מי האשם בחורבן. זה יכול להיות השליח, ששמו לא ידוע, שהתבלבל בנתינת ההזמנה; אולי בעל האירוע שסרב להפצרותיו של בר קמצא ומיאן להשאירו בסעודה; החכמים שישבו בסעודה ולא מחו; אולי רבי זכריה בן אבקולס, שסרב להקריב את קורבנו של קיסר רומי. מי מהם האשם בחורבן?
מאגדה זאת למדים ששנאת חינם החריבה את המקדש. אך מי שנא שנאת חינם? בר קמצא הרי הסכים לשלם על כל הסעודה – האם הוא שנא שנאת חינם? מי שסרב לבקשותיו הוא בעל הסעודה. אך מי הוא? אם הגמרא דייקה בשמות קמצא ובר קמצא, מדוע הגמרא קוראת לבעל הסעודה 'ההוא גברא', ולא דייקה בשמו? לפי הגמרא סיפור זה ממחיש מקרה אחד מני רבים, האגדה מתארת מציאות שלמה של שנאת חינם ששרתה בעם ישראל באותה התקופה, ולכן לא נכון לומר שם של אשם אחד כי כולנו אשמים – מהמשרת הפשוט ביותר ועד רבי זכריה, גדול הדור.
עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש: לא הפילה אשה מריח בשר הקדש, ולא הסריח בשר הקדש מעולם [...] ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים. (משנה אבות ה, ה)
עשרת הנסים מתחילים מהנס ה"קטן" לנס ה"גדול". דווקא העובדה שאף אחד לא התלונן על הצפיפות מתוארת כנס הגדול יותר. בבית המקדש, בבית ה', שרתה השכינה, ובתוך הדוחק הגדול, אם כל אחד חש את שכינת ה', ולא צר עליו המקום, זהו אכן נס גדול. ר' חיים מוולוז'ין, בספרו "רוח חיים" על אתר, כותב שכל הנסים שהתרחשו בבית המקדש הם כדי להראות לעם ישראל את הנהגת ה' בעולם, ובבית המקדש התקיים המפגש בין קודשא בריך הוא לעם ישראל.
"באותה שעה נכנסו אויבים להיכל ושרפוהו באש, כיון ששרפוהו אמר הקב"ה שוב אין לי מושב בארץ" (איכה רבה פתיחתא כד). חורבן המקדש הוא בעצם סיום המפגש של ישראל עם ה'. ירידתו של בית המקדש מבמת ההיסטוריה התרחשה עוד לפני תשעה באב בשנת 70 לספירה. טיטוס רק החריב אותו פיזית, הוא היה המכה בפטיש של העלמות המקדש.
את אבן הפינה של בית המקדש השלישי לא צריך להציב בירושלים. כפי שחורבן הבניין הפיזי הוא לא עיקרו של החורבן, והמקדש חרב עוד קודם לכן, כך צריכה להיות גם בנייתו. את אבן הפינה של הבית השלישי צריך להציב במקום אחר לגמרי. על כל אחד ואחד מאיתנו לבדוק טוב טוב, איפה הוא צריך להציב את אבן הפינה, מה בו נשאר מהחורבן, רק כך נבנה את בית המקדש הבא.
