בבוקר, כשקם נתנאל לתפילת שחרית, לא מצא את הסוודר האדום. בבירור קצר נזכר ששכח אותו בטרמפ שאסף אותו ליישוב. נדמה היה לו שזו הייתה סובארו ישנה, בצבע אדום, שעצרה לו אתמול בלילה, כשחזר מירושלים.
במשך התפילה לא הצליח להתכוון, מחשבותיו נעו ממיכל לסוודר האהוב וחוזר חלילה.
הסוודר האדום היה הזיכרון האחרון מהטיול לדרום אמריקה. זיכרון ממה שהיה, ויותר לא יהיה ואיננו יכול להיות. דרך הסוודר היה חוזר לשם, נזכר, מחייך, וחוזר לכאן להווה. הסוודר שקנה בכמה בפרוטות בפרו, נהיה לו למצבת זיכרון לכל מה שהיה שם. דרך הסוודר היה נזכר בשנים עשר הימים בוואיוואש, בשבת הנפלאה באמצע הטרק, כשכבר לא צריך היה להסביר לערן ולעומרי שאלוהים נמצא ביפה, "ההוד וההדר – לחי העולמים", כי הוא פשוט היה מול העיניים. הפסגות, הלגונות, הקור הנורא והנשימה... בסוף הוא הגיע להו-ארז, עיירה שכוחה ופרימיטיבית שאחרי שנים עשר יום נראתה כמו עיר של ממש. שם, אחרי הטרק, קנה את הסוודר האדום. הוא קנה אותו בחנויות עם השלטים בעברית עילגת – "אח שלי תקנה רק פה", ואיך התלהב כשראה על אחד השלטים: "בס"ד אחי זול פה". שם, בחנות ההיא עם ה"בסיעתא דשמיא", קנה את הפונצ'ו.
תקופת הטיול בדרום אמריקה הייתה תקופה של חופש וקלילות. נתנאל הופתע מעצמו, הוא גילה דברים שלא הכיר, שלא ידע על עצמו מעולם. את היכולת לצחוק, את הרגשת השחרור מהבית ומההורים, מהישיבה ומהרבנים, מהצבא, ובעיקר את היכולת להיות לגמרי בתוך ההנאה, בלי חשבון.
דרום אמריקה התרחקה. זיכרונות מועטים החיו בו את מה שהיה רק לפני שנה וחצי, אולם זיכרונות אלו מילאו אותו בחיוניות עצומה, ובעיקר במחשבה שאפשר אחרת; הסוודר האדום העניק לו את תחושת השחרור, אותה ידע רק שם. ברגעי משבר בישיבה היה נתקף געגועים עזים לטיול ההוא. אז, כשלא היה לו חשק וכוח ללמוד, כשעייף מלשמוע מילים, היה עוצם את עיניו ומדמיין לעצמו... פעם את הלילה באיים הצפים בטיטיקאקה, השלווה הנפלאה שלא חווה כמותה... פעם את השיִט לאיקיטוס. מהזיכרונות היה חוזר לעצמו רענן.
לפני שיצא לטיול בפרו היו שניסו להניא אותו: "זה לא בשבילך", "איך תסתדר שם", "כדאי שתתחיל ללמוד", "מה עם הפסיכומטרי", כשהכוונה הנסתרת הייתה ש"אולי הגיע הזמן שתימצא מישהי". כל אמירה כזאת רק חיזקה אותו והסירה ספקות שהיו לו בינו לבין עצמו.
נתנאל החזיק בסוודר האדום סוד. האדום החזק היה שונה מצבעי הישיבה. מול הצבעים הישיבתיים – השחור, הכחול, הלבן, הצהוב בהיר והחום – ומול האריגים העדינים, היה הסוודר באדום עז וצמר גס ומשומש זיכרון וגם התרסה. בדרכו אמר: אני אחר. לפעמים כשהיה נכנס לבית המדרש לבוש בסוודר, היה מרגיש שהוא מניף את נס המרד, כמו בשנה הראשונה כשהגיע לישיבה עם קוקו ובמכנסיים קצרים.
היום לא היה לו כוח, לא לארוחת הבוקר, לא לפגוש חברים, לא לחייך ולא להיות נחמד. הוא היה עייף מאמש. לאחר התפילה חזר לחדר ונשכב על המיטה כדי לישון מעט לקראת 'סדר עיון'. חשב שגם הפעם יצליח להחליף רוח ברוח ולהתרענן. לפני שנרדם שוב עשה 'חשבון נפש' קצר. אז מה היה לי: מיכל שהיא נחמדה, חכמה, צנועה במינון הנכון, כנראה גם טובת לב ובוודאי מעניינת, לא רוצה אותי. דרום אמריקה אבדה לי, כמעט שלא התפללתי היום, בסך הכול לא טוב! אין בררה אלא לעשות את מה שאמר רבנו: "...והיה רגיל להתחיל כל פעם מחדש, דהיינו שנפל ממדרגתו לפעמים, לא היה מייאש עצמו בשביל זה...". מתוך כך נפל לשינה של שחרית המוציאה את האדם מהעולם.
כשהתעורר כבר היה מאוחר, הוא איחר לסדר עיון. אמיתי, החברותא הנצחית של נתנאל, היה דייקן וקפדן לעצמו ונוח לאחרים. "אם לי הפרוסה תמיד נופלת על הריבה, לו היא פשוט לא נופלת", אמר נתנאל בלבו. אמיתי תמיד מנחם, הוא איננו מתכוון, אבל כך יוצא לו. איך אומרים במקומותינו: הוא איחר כשחילקו את הרוע... הוא איננו דוחה ואיננו שוכח ואיננו מאבד ותמיד יודע להשתתף, בקיצור, 'נושא בעול עם חברו'.
לפני אמיתי אין סודות, הוא חש בסערה העוברת על נתנאל. "אני רואה שסוגיית 'המקדש לחצאין' לא מדברת אליך היום", אמר לנתנאל כשהתיישב זה לידו.
הסכר נפרץ. נתנאל סיפר לאמיתי על הפרדה ממיכל אמש. סיפר כאילו מספר לעצמו. איך שהשיחה קלחה בקלילות ובנעימות מהקל אל הכבד ומהכבד אל הקל, איך שסיפר על הימים הרבים בטיול שבהם התנקה ולא חשב על מה היה ומה יהיה, על השיעור הנפלא של הרב שג"ר על ענווה ובענייני דיומא, בדיחות על דייטים בלובים של בתי מלון בירושלים. אחרי רגע ארוך של שתיקה, היא אמרה: "אני חושבת שהיה לנו מאוד מאוד מעניין ביחד, אבל אינני רואה אם יש כאן קשר ואם כן לאן הוא הולך...". "ולי", לחש נתנאל, "נדבקה לשוני לחכי, פשוט נגמרו לי המילים. עם זנב בין הרגליים הלכתי לטרמפיידה, כי אוטובוסים כבר לא היו ולא היה נעים לבקש שתקפיץ אותי לטרמפיידה. הקור היה נורא ורק הסוודר האדום העניק לי מעט חום! בדרך חשבתי על עודד שאמר לי: 'אין מתאימה לך יותר ממיכל'... כמה שהמילים שכנעו... חשבתי על הסוודר כחבר האחרון, זה שדואג לך אחרי שכולם הלכו.
חיכיתי לטרמפ, דווקא הוא הגיע אחרי דקות ספורות. הארת הפנים הזאת הפתיעה אותי. כשפתחתי את דלת המכונית, הנהגת אמרה 'אפרת דרום'. בטרמפ היה לי נעים; הייתה מוסיקה נעימה, היה חם, הורדתי את הסוודר. רק המחשבה המעיקה על מיכל ועל הריצה הצפויה מהקצה הדרומי של היישוב לקצה הצפוני העכירה את מצב הרוח. נתפלל שאולי בכל זאת תהיה עוד קצת הארת פנים והטרמפ יגיע עד אמצע היישוב, ועוד שלושת רבעי שעה אהיה בחדר, אולי אכתוב משהו למיכל ואז אלך לישון סוף סוף!
במחסום היא שואלת 'לאן אתה צריך?' – 'לישיבה', עניתי. ברוך השם נקודת אור, היא מכניסה אותי לישיבה. רק בבוקר אני מגלה ששכחתי את ה'חבר' שלי בטרמפ... איבדתי את הסוודר! אמיתי אתה קולט, נגמר סיפור דרום אמריקה, אין זיכרון אין הוכחה! עכשיו גם אתה תזרוק אותי... דיברתי יותר מדי, נתחיל ללמוד!"
אמיתי ברוחו הטובה מציע שאולי ירוצו כל ערב ביישוב עד שימצאו את המכונית האדומה או שיראו מודעות על עמודי החשמל: "השבת אבדה: סוודר מלוכלך וקצת מסריח...". נתנאל עונה שאולי המוצאת הישרה תכבס לו את הסוודר, בינינו, הגיע הזמן! חוץ מזה צריך לרוץ קצת, לעשות כושר, כי יש מילואים באופק.
חולף לו לאטו סדר עיון ואחריו סדר אחר הצהריים, שיעור ועוד לימוד. בלילה, כשהיישוב כבר מכבה את אורותיו, יוצאים אמיתי ונתנאל לריצה. ריצה ראשונה, שנייה, שלישית, אין מודעה ואין מכונית אדומה. ביום הרביעי רצו כבר עד הקצה הדרומי של היישוב, והנה חולפת על פניהם מכונית אדומה. נתנאל מסתובב אחריה, מתנשף וצועק: "המכונית! המכונית!" ורץ אחריה עד כלות הנשימה. כשהיא חונה יוצא ממנה זוג באמצע החיים. זו אכן המכונית האדומה בה שכח את הסוודר! נתנאל מתנשף עד שאינו יכול להוציא מילה מפיו. "לא נורא", הוא אומר לאמיתי, "נחזור לכאן מחר. העיקר שיש את הכתובת". ברגע אחד השתנה מצב הרוח, יש סיכוי, כמעט בטוח, ה'סוודר הקדוש' יחזור, אולי גם מיכל תענה על המכתב, עכשיו צריכים איזה ניגון טוב של שעת חסד!
למחרת, אחרי השיעור, בשעת הצהריים, הולך נתנאל אל הבית שם חנתה המכונית האדומה. בדרך ניסח לעצמו את המשפט הפותח, תוהה בלבו האם זו אכן המכונית. במהרה עוברות מחשבותיו למיכל. זאת הייתה טעות לכתוב לה, היא לא כזאת שכותבת מכתבים, אִתה צריך לדבר בסלולרי, הערב נעשה שיחה, יהיה בסדר. "הכול חוזר אל מקומו בשלום", אמר לעצמו.
סימן טוב, המכונית חונה ליד הבית. הוא דופק בדלת, אישה באמצע החיים פותחת את הדלת. רגע של מבוכה. "לפני כמה ימים נסעתי בטרמפ, אולי שכחתי סוודר צמר אדום עבה? אולי..."
האישה נזכרת: "אה, הסמרטוט האדום?! אתמול אחר הצהריים ניקיתי את המכונית, המנקה, כשהוציא את החפצים מהמכונית, שאל אותי מה לעשות עם זה, אמרתי לו לזרוק, לא ידעתי מאיפה הדבר הזה הגיע. לא חשבתי שמישהו משתמש בזה!" נתנאל הרגיש את הבוז והזלזול בקול ובמילים.
"איפה את מנקה את המכונית?" שאל נתנאל בבהלה.
"זה היה בתחנת הדלק בצומת פת", ענתה האישה.
נתנאל מיהר לסיים את השיחה, אמר "תודה!" ורץ כדי להגיע במהירות אל תחנת הדלק, אולי עוד יספיק למצוא את הסוודר.
שוב בטרמפ, חזרה לירושלים, עד המקום ההוא, עד צומת פת.
בכניסה לתחנת הדלק קידם את פניו שלט גדול: "ניקוי חינם למתדלקים מעל מאתיים ₪", לידו 'צפרדע', מכל גדול לאשפה. נתנאל צלל לתוך המכל, נבר ונבר בו, אך לא מצא דבר. כששאל את המתדלק בתחנה מתי לאחרונה רוקנו את הצפרדע, השיב לו שבשעות הבוקר רוקנו את המכל.
באוטובוס, בדרך חזרה לישיבה, הפליג בהרהוריו על פרו, על השוק בהו-ארז ועל כל מה שהיה. מאז שאבד הסוודר, יום אחרי יום, הוא חוזר לטיול, אל המקומות, אל האנשים, אל האווירה. מאז שחזר מהטיול לא חשב כל כך הרבה על הטיול כפי שחשב בחמשת הימים האחרונים.
כשאמיתי נכנס לבית המדרש כבר ישב נתנאל במקומו ולמד. אמיתי היה בטוח שנתנאל מצא את הסוודר, ומקצה בית המדרש קרא לנתנאל בקול: "כמה הרפתקאות צריך לעבור סוודר כדי להגיע לכביסה?!" נתנאל, כשדמעות חונקות את גרונו, מסמן לו בידיים שאין, אין יותר סוודר.
כל אחר הצהריים חשב נתנאל על חפצים, כמה חפץ יכול להיות משמעותי מעבר לפונקציונאליות שלו, עד כמה אנחנו קשורים לחפצים ללא כל הסבר רציונאלי, אולי בכלל המהות האנושית היא סך החפצים השייכים לאדם, הם אלה המעצבים את רוחו ... ואובדנם הוא אחד משישים ממיתה, הוא חייך לעצמו, היה נדמה לו שהוא מצליח לחקות את ראש הישיבה. מצב רוחו השתפר כשהצליח לחשוב על אבדה וחפצים בשפה רוחנית. גם אצל ראש הישיבה יש חפצים, אבל הם ברוחניות, איך אומר ר' נחמן 'בבחינת'. כשראש הישיבה אומר בשיעורים את המילים 'ריאלי', או 'קונקרטי', או 'ממשי' במין הדגשה וחושף שיניים לבנות, נדמה שהוא מחייך חיוך מבויש. אולי הוא, מרום גובהו, מתגעגע למשהו פשוט שניתן למששו ולהחזיק בו ללא מחשבות עמוקות מדי. מחד גיסא אני תמיד מרגיש שהמציאות הריאלית היא מכונית או משהו כזה. על כן הפרדה מחפצים כל כך קשה וכואבת. מאידך גיסא, היחס הזה לחפצים, התלות בהם, היא הגשמה מופרזת של החיים. כשחפץ ממשי, חומרי, מקבל מעמד כל כך חשוב, כמעט אנושי, אולי זה סוג של עבודה זרה.
חלפה השבעה וכמעט עברו השלושים; הסוודר עדיין לא נשכח מלבו של נתנאל. מיכל לא ענתה על המכתב ונתנאל לא אסף את עצמו לטלפן אליה.
בלילה גשום אחד, באמצע סדר ערב, הופיעה בבית המדרש אישה באמצע החיים, מחפשת משהו או מישהו. כשאיננה מוצאת היא עוזבת. למחרת היא חוזרת בדיוק באותה שעה, סורקת את בית המדרש שבין כך היה מלא למחצה, והפעם היא מוצאת. היא מחפשת את נתנאל.
"אפשר לשוחח אתך רגע בחוץ?" היא שואלת.
במטרים הספורים שבין בית המדרש למבואה חולפות בראשו של נתנאל מחשבות רבות. היא בוודאי רוצה להתנצל על כך שזרקה את הסוודר הקדוש, אולי היא רוצה לפצות אותי, אולי היא טעתה והוא נמצא בתא המטען. כל כך הרבה מחשבות בדרך כל כך קצרה ובזמן כל כך קצר.
"קוראים לי נעמי, אתה יודע מי אני?" היא פותחת במבוכה... "אתה זוכר, במכונית שלנו שכחת את ה...?"
נתנאל מהנהן בראשו כיוון שקשה לו לדבר על הסוודר, על ההחמצה, שאם היה מקדים ביום הכול היה אחרת...
"רציתי להציע לך להכיר את הבת שלי, היא..."
האכזבה ניכרה בפניו. נתנאל היה שקוף בשמחותיו ובתסכוליו, רגשותיו היו רשומים על פניו לפני שהתרחשו. הוא לקח ממנה את השם ואמר שיחשוב על כך, "ובכלל ייתכן שאני נוסע לדרום אמריקה בזמן הקרוב", פלט ללא תכנון מראש, ובתוך כך חשב לעצמו: "אקנה לי סוודר חדש".
ההצעה המוזרה הזאת הטרידה את נתנאל. "היא לא יודעת מי אני, אני לא יודע מי היא, סתם דפיקה על הדלת... ועוד היא שקראה לסוודר הקדוש 'סמרטוט'?! ובכלל מי מתעסק עם אימהות?!" מיכל עדיין לא ענתה למכתב, אף על פי שכתבתי לה שהיא לא חייבת לענות והמכתב רק בגדר הזמנה...
שאלות שידוכים החליפו את מסכת קידושין. הפרדה ממיכל העסיקה את נתנאל. בוקר אחד, כשהתיישב ליד אמיתי והמשיכו בסוגית 'התקדשי לי לחציי', לפתע אמר נתנאל: "חברותא! זה רעיון נפלא, רק חצי!!! אם זה היה אפשרי, הכול היה פתור ממזמן! חצי ממני מתאים למיכל!" אמיתי שלא אהב להתפזר, הרגיש שזו הזדמנות וזה הרגע להגיד את שעל לבו לנתנאל.
"אולי תרשה לי להגיד לך משהו?"
"אמיתי! דבר, דבר, אתה מרגיע!"
"אולי אתה צריך לעשות משהו אחר..."
"מה למשל? לנסוע? לטייל? אולי ללכת לעבוד?"
"אולי סדנא להפיכת דפים... אני מתכוון ברצינות, אתה מתקשה ב'הפיכת דפים'. אתה בישיבה, אבל עדיין לא חזרת מהטיול. מיכל נפרדה ממך ואתה לא נפרדת ממנה, גם לא קנית לך פליז במקום הסוודר וקר לך, אני רואה, קר לך!"
"מה שלא מסתדר במשבצות צריך טיפול! כך אתה רואה את האנשים סביבך", השיב נתנאל בקול ענות חלושה.
"יכול להיות, בוא נלמד..."
דבריו של אמיתי נעמו וצרבו גם יחד. נתנאל חש את החיבה ואת הדאגה של אמיתי, אך הדברים כאבו.
חלפו יומיים. נתנאל חשב לעצמו: "אולי בכל זאת כדאי להכיר אותה, שהרי הלימוד הוא לא משהו ואין לי משהו יותר טוב לעשות כרגע, אז 'שיהיה'".
כעבור שלושה ימים, ביום חמישי בערב, חזר נתנאל ללובי של בית מלון בירושלים ללא הסוודר האדום.
בלילה, אחרי שהחליטו להתחתן, אמרה אביגיל לנתנאל: "אני רוצה לתת לך משהו שאני מאוד אוהבת, אולי דרכו תכיר עוד משהו, חדש". היא הוציאה מהתיק דף צהוב מקופל, וקראה:
לָמָּה כָּבְתָה הַמְּנוֹרָה?
סוֹכַכְתִּי עָלֶיהָ בַּאֲדַרְתִּי לָכֵן כָּבְתָה הַמְּנוֹרָה.
לָמָּה קָמַל הַפֶּרַח?
אִמַּצְתִּי אוֹתוֹ אֶל לִבִּי בַּחֲמַת אַהֲבָתִי, וְלָכֵן קָמַל הַפֶּרַח.
לָמָּה חָרַב הַמַּעְיָן?
שָׁפַכְתִּי עָלָיו סוֹלְלָה, לְבַעֲבוּר הֱיוֹתוֹ רַק לִי לְבַדִּי, וְלָכֵן חָרַב הַמַּעְיָן.
לָמָּה נִתְּקוּ מֵיתְרֵי הַנֵּבֶל?
הִתְאַמַּצְתִּי לְמַלֵּט מִמֶּנּוּ קוֹל, אֲשֶׁר לֹא הָיָה בּוֹ, וְלָכֵן נִתְּקוּ מֵיתְרֵי הַנֵּבֶל.
"תחזרי על הבית הראשון", ביקש נתנאל, "למה כבתה המנורה?..."
אביגיל שבה וקראה.
לאחר שתיקה ארוכה אמרה, אולי יש לך משהו שאתה מאוד אוהב?
נתנאל הרהר קצת נבוך. לבסוף ענה: "את כבר יודעת, אני לא מוכן כמוך, אין לי תיק ואין לי פתקאות בכיסים, אבל אני אספר לך מעשה של ר' נחמן:
אני לא זוכר את כל הסיפור ולא את המילים של ר' נחמן. הסיפור הולך בערך כך: היה פעם עני אחד שהיה חופר בטיט. יום אחד מצא בטיט יהלום. העני מבין שכדי להרוויח מיהלום הוא צריך לנסוע ללונדון, אבל אין לו כסף. הוא מקבץ נדבות, הרי ר' נחמן אוהב קבצנים, כאלה שלבושים בסמרטוטים. בכסף שאסף הוא מגיע רק עד הנמל ממנו יוצאות האוניות שמפליגות ללונדון. באין בררה הוא ניגש אל הקפיטן, מראה לו את היהלום הגדול ואומר לו שהוא ישלם לו על הנסיעה כשיגיעו ללונדון. הקפיטן שמח לארח איש עשיר כזה, מסכים מיד ונותן לו חדר במחלקה הראשונה עם חלון הפונה לים. יום יום בא הקפיטן לדבר עם החופר בטיט על עסקים ועולם. כך התפתחה הידידות בין החופר בטיט לקפיטן.
והחופר בטיט, כל פעם שהיה אוכל, היה מניח את היהלום על השולחן כדי להתענג כשרואה את היהלום. פעם, לאחר האוכל, נמנם והמלצר בא לקחת את הכלים ולפנות את השולחן, ניער את המפה לים ואִתה כמובן היהלום. כשהתעורר החופר בטיט, הבין שהיהלום אבד ולא ידע מה לעשות. כשהגיע הקפיטן לשוחח עם החופר בטיט, לא הראה לו שקרה משהו והעמיד פנים שהכול כרגיל. אמר לו הקפיטן: יש לי המון תבואה באונייה ואני רוצה להכניס אותה ללונדון, אבל יחשדו ששדדתי אותה כדרך הקפיטנים, על כן נרשום את התבואה על השם שלך, שאתה איש ישר והגון, ובלונדון נתחלק בכסף שאקבל בעבור התבואה. הסכים החופר בטיט להצעתו של הקפיטן ורשמו הסחורה על שם החופר בטיט. כשהגיעו ללונדון מת הקפיטן ונשארה הסחורה רשומה על שמו של החופר בטיט, וערך התבואה היה פי כמה מערך היהלום.
את הסוף אני זוכר במילים של ר' נחמן, ואת המילים האלה אני נותן לך במתנה:
וסיים רבנו ואמר: הדיאמענט לא היה שלו, והא ראיה שנאבד ממנו. והתבואה היה שלו והא ראיה שנשאר אצלו. וכל מה שהגיע לעניינו, הוא רק שהחזיק מעמד ולא נפל".
