.jpg.jpg)
אכן יש ה' במקום הזה, ואנכי לא ידעתי...
מפעם לפעם עולה לדיון גבולות העיסוק בבית המדרש. על פי רוב השאלה היא מה שייך לתחום הקדושה ומה מחוץ לתחום. באופן כזה, שיעורים באופן טבעי נכנסים לתוך הקטגוריה של המותר; עיסוק בפילוסופים של ימי הביניים – בפנים, עיסוק בפילוסופיה כללית – על הגבול, מתמטיקה – בחוץ. כך גם מתעורר לפרקים הדיון המחודש בעיסוק בשירה בבית המדרש, ובמוסד ה"שיר של יום".
ברצוני להציע חלופה למרכז הדיון. לדעתי, במקום שהדיון יתנהל ממקום שיפוט חיצוני על קטגוריות העולם, יש לבחון את התחושה המתעוררת בעקבות כל מעשה שאנו עושים בבית המדרש. בית כנסת הוא מקדש מעט, ומקדש הוא מקום השכנת השכינה. תחושת נוכחות הקב"ה היא התחושה המרכזית שעלינו לשמור עליה בהתהלכותנו בתוך בית כנסת. אולם קיים קוטב נוסף בהתייחסות לבית המדרש, וזו התודעה של "בי רבנן". ההיתר לישון או לאכול בתוך בית מדרש צומחת מתודעת שייכות וביתיות למרחב, תחושה העומדת בקונפליקט מה מול תחושת היראה, תחושת "בבית אלוקים נהלך ברגש".1 לדעתי, ההתייחסות לבית המדרש צריכה להתחשבן עם שני הקטבים הנפשיים הללו, חשבון השונה במהותו מהחשיבה של הראוי והשייך. הכיוון הנפשי מעלה את שאלת אופן העיסוק למקום משמעותי יותר מתוכן העיסוק. שאלות כמו האם הפעולה שאני עושה נובעת מישות וגאוה (וממילא: "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת") או מתוך מקום של ענוה.
כמו כן, דומני כי ראוי לבחון מחדש את מקומם של רבי-שיח למינם בבית המדרש. כך כדוגמא, בשנה שעברה התרחש רב שיח בנושא מתודות שונות בלימוד גמרא בבית המדרש. נראה לי כי הדבר נתפס באופן ברור כקשור להתרחשות בבית המדרש בשל נושאו, אולם לדעתי יש לבחון את הדברים גם בהקשר הנפשי התודעתי, ולא כל כך ברור לי שדיון ועיסוק בדעות ובאידיאולוגיה הוא מכוון לנוכחות אלוקים. בהקשר זה, התנהלותם של רבים מאנשי הצוות בישיבה, המאפשרים לעצמם לדפוק על הדוכן באמצע סדר בבית המדרש ולהודיע על שיעור אותו הם מעבירים, נראית לי זילות בית המדרש משום שהיא מפריעה לתחושת הההתרחשות הדתית הממשית בבית המדרש והופכת את הסיטואציה להתרחשות חברתית של תלמידי בית ספר (מלבד אלמנט ביטול התורה הבולט הכרוך בה).
כיוון נוסף לעיסוק, הוא הדיון ההלכתי הטהור, שמקורותיו בטוש"ע או"ח סי' קנא, כיוון שודאי צריך להיות בבסיס הדיונים. אולם, פתרונו של ערוך השולחן (סק"ה) לשיחות חולין מוכרחות, "בתי כנסיות בבבל על תנאי הן עשויות" מכניס נזילות לכל המערכת, ומאפשר לכל אחד להגדיר את המוכרח על פי השקפתו האידיאולוגית. בשל כך חזרתי לדיון הנפשי, אשר ברי לי שנמצא במרכז הדיונים. כן נראה לי כי זהו אופן בריא לפתוח פתח לבירור ההלכתי, מכיוון שבמקום שהפסיקה ההלכתית תהיה כפויה על הנפש, היא תיתפס כנותנת את הגבולות ואת ההקשר לדבר שהנפש בחרה בו.
יטענו הטוענים – כיוון זה סובייקטיבי ונפשי מדי, והוא מאבד את תוקפו עבור אנשים שאין אצלם תחושה ראשונית של אינטימיות או חיפוש נוכחות אלוקית בבית המדרש. בנוגע למימד הסובייקטיבי, נכון שהדבר סובייקטיבי, אך אין מזה מפלט, ויש להתחיל מבירור האינטואיציות הראשוניות על הנושא. בנוגע לאנשים שהכיוון כלל לא מדבר אליהם – אם יש הסכמה שכלית, אפשר לעשות מעשים במודעות לכך שחסרה להם ההתחברות הנפשית, ולנסות לעורר באמצעותם את המימד הנפשי. בנוגע לאנשים שכלל לא מחוברים לקונספט – יש לקחת בחשבון את ההפרעה שהתנהלות מסוימת יכולה לגרום לאחרים החפצים ביצירת מרחב של קדושה במובן הנפשי. אפשר גם לבחור להתנהג בכבוד בית המדרש מחמת כבוד החבר ולא מחמת כבוד שמים.
הערה לסיום: החשיבה הבסיסית על נוכחות הקב"ה במרחב שאנו חיים בו באופן הנפשי נראית לי הכרחית עבור היכולת לחיות חיים דתיים. נדמה לי כי הרעיון של תפילה לכיוון בית המקדש מבוססת על החשיבה שאדם זקוק למרחב גיאוגרפי שם הוא חש את נוכחות הקב"ה באופן חזק יותר, על מנת שיוכל להתכוונן כלפיו. אני מרגיש, ומשיחות עם אחרים נראה לי כי זו בעיה כללית, כי המקום של יראת אלוקים בחיינו איננו כל כך מרכזי, ודומני ששינוי מודע בהתכווננות הנפשית לבית המדרש יכול לפתוח פתח משמעותי בהקשר זה.
[נריה גושן הוא בוגר הישיבה, שילוב יד]
הערות שוליים:
יש לציין כי השימוש שלי בתודעה הנפשית של "בי רבנן" איננה הלכתית קלאסית, וכי בהלכה היא מתוארת כהכרח וכדיעבד, כאשר החשבון העיקרי הוא ביטול תורה. אולם, דומני כי המודל החסידי הבסיסי מבוסס על בניית השייכות למרחב בית המדרש, דבר המאפשר להתוועד בו (ייתכן גם כי הכיוון צומח מהרחבת ההגדרה של קודש, ובעיני הדברים קשורים). יש להעיר הערה מעניינת נוספת על ההיתר ההלכתי של שינה בבתי מדרשות עבור תלמידי חכמים. בשונה מהתודעה הראשונית של רובנו, שככל שאדם הוא תלמיד חכם גדול יותר הוא דווקא צריך להחמיר יותר ויותר בכבוד בית המדרש, נראה כי קיים כאן מודל שונה, המאפשר לתלמיד חכם לנהוג דברים שלאחרים אסור, משום שייכותו למקום. דומני כי במרחב הנפשי הדברים ברורים: דברים שעבור אדם אחד יורגשו כחילול הקודש, עבור אדם שיותר שייך למקום ייתפסו באופן אינטימי, וממילא לא ייתפסו אצלו כסתירה למימד הקדושה. ↩︎
