המימרא שחשובה לענייננו היא המימרא של שמואל: "קול באישה ערוה" (ברכות כד). האם זהו דין המתייחס לקריאת שמע תקינה בלבד – שאין לקרוא קריאת שמע בעת ששומע קול אישה, או שמא מדובר באיסור רחב המקביל להסתכלות אסורה? אפשרות נוספת היא שיש ליישם את מימרת שמואל לשני ההקשרים. כל האופציות הפרשניות הועלו על ידי רבותינו הראשונים והאחרונים:

רבי יצחק מוינה, בעל האור זרוע, פסק ש"קול באישה ערוה" נאמר בהקשר הדומה לאיסור הסתכלות, והוא אינו קשור לקריאת שמע כלל (ח"א סי' קלג). כך משתמע גם מלשון הרשב"א בחידושיו בברכות, כן פסק הרא"ש (ברכות פ"ג סל"ג) וכך משתמע גם מפסיקת הרמב"ם במשנה תורה (איסורי ביאה פכ"א ה"ב). גם הטור פסק מעין זה בהקשר של צניעות: "ואסור לשמוע קול ערוה" (אבן העזר סימן כא), ולא הזכיר את הקשר לקריאת שמע.

לעומתם פסק הראבי"ה (ח"א סי' ע"ו) בעקבות קדמונים שאין ענין קול באישה ערוה אלא לקריאת שמע בלבד. חיזוק לדבריו אפשר למצוא בדמיון הסגנוני בין המימרא הזו למימרא הפותחת "טפח באישה ערוה", שסווגה על ידי הגמרא עצמה לעניין קריאת שמע. בדומה לזה מצאנו במרדכי (ברכות, פרק מי שמתו, רמז, פ) בהרחבה מסוימת, שלא רק קריאת שמע אסורה בשעת שמיעת קול אישה אלא גם תלמוד תורה.

רבי יוסף קארו פסק בשלחן ערוך על פי דעת הרמב"ם שיש להבין את המימרא של שמואל בהקשר הרחב: "ואסור לשמוע קול ערוה" (אבן העזר סימן כא סעיף א), אך כתב לאסור גם לעניין קריאת שמע (אורח חיים סימן עה סעיף ג).

איזה קול באישה נחשב כערוה?

בתוך הגישה שאסרה לשמוע קול אישה לא בשעת קריאת שמע ודברים שבקדושה בלבד, אלא בשל איסור הסתכלות, נחלקו הפוסקים בשאלת מהות הקול שנאסר: האם מדובר בקול של זִמרה או בלבד שמא אפילו בקול של דיבור? ומה דינו של קול זִמרה שכבר התרגלו אליו? האם כל סוג של קול זִמרה נאסר?

לשון מרן בשלחן ערוך: "יש ליזהר משמיעת קול זמר אישה". דברים אלו נאמרו בהקשר של קריאת שמע, אך המגן אברהם (סימן עה ס"ק ו) השווה זאת גם להלכות צניעות: "דקול זמר אשת איש לעולם אסור לשמוע אבל קול דיבורה שרי". וכבר הכריע לפניו המהרש"ל שאין איסור בשמיעת קול דיבור של אישה: "דלא אסרו אלא לשמוע קול שיר... אלא שאין שואלין בשלום אישה, והיינו משום חיבה"(יש"ש קידושין, פרק ד סעיף ד). פירוש זה של הפוסקים, שהקול שנאסר משום קִרבה המביאה לפריצות הינו קול של שירה נתמך מגמרא מפורשת במסכת סוטה (מח ע"א).

מהלשונות שנקטו המהרש"ל וה"מגן אברהם" לעיל ניתן להבין כי יש איסור בשמיעת כל זמר של אישה. עם זאת הציעו הפוסקים מספר הבחנות המאפשרות להקל בצורות שונות:

א. מדובר רק בקול בודד ולא בשירה במקהלה, שכן "תרי קלי לא משמעי".
הבחנה זו מקובלת מאד בצבורים שונים, ולכן נוהגים לאפשר שירת נשים במקהלה. היתר זה דחוק ביותר, זר לאופי של הסוגיה והועתק מהקשר שונה לחלוטין – שמיעת קול שופר לשם מצווה. וכבר הקשה הרב יחיאל וויינברג בעצמו קושיה חמורה על הכיוון הזה (שרידי אש ח"א סימן קכא).

ב. בדומה לאיסור הסתכלות באישה, האיסור הוא בהקשבה לשם הנאת זנות.
הבחנה זו משתמעת מאד מפשט הסוגיה, מלשונות הראשונים ומפסיקת הבית יוסף בהקשרם, אך לא נאמרת במפורש. על פי גישה זה פסק לנו מו"ר הגאון הרב אהרן סולוביצ'יק זצ"ל שאין בעיה בשירה בציבור כאשר אנו הבחורים – תלמידיו – משתתפים בשירה. הרב אהרן לא התיר הקשבה אפילו למקהלה, אך ביסוד דבריו עומדת ההשוואה לאיסור הסתכלות וההבחנה בין הסתכלות לשם זנות ובין ראיה תמימה רווחת, וההשלכה ברורה.

ג. שירה תמימה אין בה איסור כלל, אלא רק שירה שנועדה לגירוי מיני – שירת עגבים – היא שאסורה.
הבחנה זו אמנם אינה מפורשת בדברי הקדמונים, אך הולמת מאד את אופי האיסור כפי שתואר בהקשרים התלמודיים ובדברי הראשונים.

שתי ההבחנות האחרונות הובאו ביחד בשדי חמד בשם ה"דברי חפץ", וביקר אותם הגרא"ד הורוויץ במכתב לגר"י וויינברג (שו"ת שרידי אש חלק א, סימן קכא), מתוך חשש ענייני, שבמציאות אבחנות אלו קשות להפעלה.

שתי ההבחנות האחרונות מתבקשות שכן הן פותרות קושי בלשון הבית יוסף: "ולעניין הלכה נראה דנקטינן כדברי הרמב"ם, ומיהו טוב ליזהר לכתחלה ממראית שער ומשמיעת קול זמר אישה בשעת ק"ש". ולשון זו תמוהה. אם חל איסור על שמיעת קול זמר של אישה בכלל, הלשון הרפויה בענין קריאת שמע – "מיהו טוב ליזהר לכתחלה" – אינה סבירה. אך אם נפרש בהתאם להקשר של הטור אבן העזר סימן כ"א, כי מדובר בהקשבה בעייתית ו/או שירה בעייתית, מובנת לשונו של מרן שבשעת קריאת שמע יש "ליזהר לכתחלה...משמיעת קול זמר אישה". ראוי ליזהר בשעת קריאת שמע משמיעת כל קול זמר של אישה, אף כזו שאין בה בעייה מבחינת הלכות צניעות.

נדמה לי שדווקא במציאות שלנו הבחנות אלו הן המתאימות ביותר וקל יחסית לנהוג על פיהן.

נשאלתי פעמים רבות איך לנהוג למעשה בזה, בעיקר על ידי תלמידים שנהגו לשמוע שירת זמרות, וגילו את הבעייתיות ההלכתית רק כאשר זכו להשכלה תורנית רחבה יותר. אני שואל אותם תמיד כיצד הם מגיבים לשירת הנשים, והם – ללא יוצא מן הכלל – טוענים שאין השירה מגרה אלא אם היא נועדה לכך. הסימנים לשירה כזאת הם המילים, הלחן, הסגנון המוסיקאלי, הלבוש ושפת הגוף. אנן סהדי שיש שירה שהיא בעייתית ביותר, אך יש שירה שאין בה בעיה כלל.

ניתן לסכם: אפשר להקל בשמיעת קול זמר של אישה כאשר יש אומדנא ברורה של הקשבה תמימה לשירה תמימה. אומדנא זו תלויה בחמישה תנאים: הקשר, אוירה הולמת, המילים של השיר, הסגנון המוסיקאלי, הלבוש ושפת הגוף.

על פי גישה זו אין בעיה לצנועות ולחסודות בבנותינו לפתח קריירה של זִמרה אפילו בתוך התרבות הכללית, אך ללא ויתור על היסודות העדינים של התרבות התורנית, וללא שיתוף פעולה עם אותם הצדדים המסחריים הוולגאריים של התרבות הסובבת אותנו.

בגישה שלא התקבלה להלכה סבר ספר חסידים כי יש איסור מקביל לנשים לשמוע שירת גברים. למרות שאין זו הלכה פסוקה, למעשה ראוי להקפיד על חמשת התנאים שהצעתי גם ביחס לשירת גברים לפני צבור נשים.

ההיתר של שני קולות – "תרי קלי" – הוא דחוק ואין לסמוך עליו כשהוא לבדו. בפועל, כאשר נוהגים על פי התר זה בלבד יש תקלות רבות; נדמה שנמצא פתרון פשוט וקל, וממילא אין הקפדה על המילים, הלחן, הסגנון המוסיקאלי, הלבוש ושפת הגוף, ובפועל נוצרת לעתים תרבות שאינה הולמת את רוח תורתנו.

***

מאמר זה הוא קיצור של תשובה ארוכה יותר על 'קול באשה'. לקריאת המאמר המלא לחצו כאן.

לתגובתו של הרב ברוך גיגי למאמר לחצו כאן.

[מתוך וזאת ליהודה 2 – למאמרים נוספים מהגיליון לחצו כאן]

תגיות:
וזאת ליהודה פמיניזם הלכה קול באשה