בעיון זה נדון ביחס בין הקולות השונים של תקיעות השופר. כידוע, התורה ומציינת רק שהיום הוא "יום תרועה" (במדבר כ"ט, א), ואינה מפרטת את צורת התקיעה (ואולי אף אינה מזכירה את חובת התקיעה). התורה שבעל פה הרחיבה את חובת התקיעה: היא כוללת תקיעות שונות ומציינת את מספר התקיעות השונות. בעיון זה נבחן את השיח בין הדוברים השונים בסוגיה הבבלית, ואת השפעת השיח על פסיקות הראשונים. אנו נתמקד במשנה ראש השנה ד, ט, ובבבלי, לג ע"ב–לד ע"א.
התנאים
המקורות התנאיים המובאים בסוגיה הבבלית מתמקדים בתרועה כעיקר המצווה. לתרועה זו נלוות עוד שתי תקיעות, אחת לפניה ואחת אחריה. המקורות השונים קובעים שצריך לתקוע מבנה זה, של תקיעה-תרועה-תקיעה, שלש פעמים.דבר זה עולה הן מהמשנה הן משתי ברייתות המצוטטות בגמרא.
הגמרא מביאה שתי הברייתות הלומדות את דיני תקיעה בראש השנה ממקורות שונים (האחת בהשוואה ליובל, והשניה בהשוואה לחצוצרות). בשתיהן מופיעה התבנית: "ומנין שפשוטה לפניה... ומנין שפשוטה לאחריה...", ובשתיהן יש דיון המוכיח שצריך לתקוע מבנה זה שלוש פעמים.
המשנה קובעת שמצוות התקיעה היא "שלש של שלש שלש",1 כלומר יש שלוש סדרות של תקיעה-תרועה-תקיעה. עצם הדיון בסדרות השונות מוכיח שיש קשר בין המרכיבים השונים בתוך כל סדרה, אך אין שום סימן לכך שיש קשר בין הסדרות השונות.
אמוראי א"י
בניגוד לאמור, נראה שאמוראי א"י לא התמקדו במבנה תקיעה-תרועה-תקיעה, אלא הבינו שכל תקיעה עומדת בפני עצמה. לדעתם, חייבים לתקוע מספר תקיעות זהה למוזכר במשנה, כלומר שש תקיעות פשוטות ושלוש תרועות, אך אין קשר מבני בין הקולות השונים שאנו משמיעים. הדברים עולים בשני מוקדים בסוגיה:בסוף הסוגיה מובאים דברי רבי יוחנן ששמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא.2 פשטות דין זה מורה שאין קשר כלל בין התקיעות השונות, ואין צורך בשום רצף ביניהם. אמנם הסתמא פירשה אחרת את דברי רבי יוחנן, ונדון בדבריה להלן.
רבי אבהו התלבט מהי ה'תרועה' עליה דברה התורה. מפאת הספק הוא תיקן לתקוע הן שברים והן תרועה. אמוראי בבל הקשו עליו שאם נתקע רק תשר"ת יהיה הפסק בין התקיעות לתרועה של התורה: אם נניח שמהתורה התרועה האמתית היא השברים, הרי שיש הפסק של קולות זרים (התרועה) בין השברים לתקיעה שאמורה להיות מיד אחריהם; ובאותו אופן אם נניח שהתרועה האמתית היא התרועה, הרי השברים הם הפסק. אולם, שאלה זו קשה רק אם נניח שאנו מקבלים את המבנה של הסדרה כמחייב, אך אם כל תקיעה עומדת בפני עצמה, כפי שנראה מפשט דברי רבי יוחנן, אין מקום לדבר על הפסק בין התקיעות השונות ואין בעיה לתקוע רק תשר"ת.
אמוראי בבל
בניגוד לאמוראי א"י, אמוראי בבל הדגישו את הקשר בין התקיעות השונות, אך גם הבנה זו אינה עשויה מעור אחד. אביי בתחילת הסוגיה דן במתח בין המשנה לברייתא לגבי אורך התקיעה. בעקבות מתח זה, הוא ביאר את המשנה בדרך מפתיעה: לדעתו, המשנה דנה בשיעור מכלול התקיעות, ושיעור זה שווה לשלוש תרועות.3הצעת אביי, שהמשנה דנה במכלול התקיעות הפותחות כחטיבה אחת, מורה שהוא אינו מאמץ את רעיון הסדרות שראינו בעולם התנאים. כמו כן, הוא אינו מאמץ את העיקרון של רבי יוחנן ורבי אבהו, שכל תקיעה עומדת בפני עצמה. הוא רואה קישור בין שלושת התקיעות הפותחות, ומסתבר שהוא יראה קשר דומה גם בין התרועות השונות והתקיעות הסוגרות. לדעתו יהיו שלוש סדרות, אך אין מדובר בשלוש סדרות של תקיעה-שברים-תרועה, אלא בשלוש סדרות שאחת מהן בת שלוש תקיעות, השניה בת שלוש תרועות והשלישית בת שלוש תקיעות. על פי עמדת אביי, כל התקיעות כולן משולבות זו בזו, ויש צורך ליצור רצף בין כל התקיעות הפותחות, רצף בין כל התרועות ורצף בין כל התקיעות החותמות. דרישה זו יוצרת מארג משולב בין כל תשע התקיעות, וללא התמקדות בסדרות בודדות של תקיעה-תרועה-תקיעה.
בדור החמישי של אמוראי בבל, חוזרים רב עוירא ורבינא להבנת עולם התנאים, שיש קשר בין התקיעות והתרועה. הם מדגישים את הבעיה שהוזכרה לעיל, בהפסק בין התקיעה הפותחת והתרועה, והבעיה בהפסק בין התרועה והתקיעה הסוגרת. עצם הדגשת בעיתיות זו מוכיחה שהם מתמקדים במבנה שעליו דיברו התנאים, של תקיעה-תרועה-תקיעה. לאור בעיה זו, הם יצרו את המודל של התקיעות שאנחנו מכירים, בו תוקעים שלוש מערכות, שבכל אחת מהן שלוש סדרות של תקיעה-תרועה-תקיעה. המערכות השונות נחלקות בשאלה מהי ה'תרועה': שברים-תרועה, שברים או תרועה.
הסתמא
יש מקום להתלבט מהי עמדת הסתמא. כאמור לעיל, רבי יוחנן קבע שאדם ששמע תשע תקיעות בתשע שעות של היום יצא ידי חובתו. אנחנו ביארנו את דבריו שאין קשר בין התקיעות השונות, ועל כן כל עוד אדם שמע את תקיעות השופר השונות יצא ידי חובתו. הסתמא אינה מאמצת פירוש זה. היא קובעת שרבי יוחנן אמנם סבור שיש קשר בין התקיעות השונות (כשם שיש קשר בין הפסוקים השונים של ההלל, מגילה וקריאת שמע) ואסור להפסיק בין התקיעות השונות, אך לדעתו מעבר זמן אינו מהווה הפסק. הסתמא מעמתת פרשנות זו עם אמירות של רבי יוחנן בסוגיות אחרות, מהן עולה שרבי יוחנן סבור שמעבר זמן רב מהווה הפסק; אך גם בשורה התחתונה, סוברת הסתמא שעמדת רבי יוחנן היא שאסור להפסיק בתקיעות, אך מעבר זמן אינו מהווה הפסק.אין ספק שהסתמא מבינה שיש קשר בין התקיעות השונות, ובכך דוחה את ההבנה שלנו בדברי אמוראי א"י. אולם, עדיין אין זה ברור האם היא ממשיכה את דברי אביי, הרואה קשר בין מכלול כל תשע התקיעות; או שהיא רואה קשר פנימי בתוך הסדרות של תקיעה-תרועה-תקיעה, אך אינה רואה קשר בין הסדרות השונות, כדברי רבינא ורב עוירא. מחד, עצם הדיון על הפסק הוא דיון שהתחדש על ידי רבינא ורב עוירא, אך מאידך, אין הסתמא מגבילה את הדיון בהפסק רק להפסק בתוך הסדרות של תקיעה-תרועה-תקיעה, ומשמע שגם הפסק בין הסדרות השונות יהווה הפסק.
סיכום הדיון התלמודי
אם נסכם את הדיון התלמודי ביחס בין הקולות השונים, נמצא שלוש עמדות שונות:עמדת חכמי א"י – צריך לתקוע תשעה קולות: שש תקיעות ושלוש תרועות, אך אין ביניהם שום קשר, וכל עוד שמע אדם את התקיעות, גם אם היה הפסק ביניהם, יצא ידי חובתו.
עמדת אמוראי הדור החמישי – צריך לתקוע שלוש סדרות של תקיעה-תרועה-תקיעה. כל סדרה היא יחידה עצמאית, ועל כן הפסק של קולות אחרים בתוך הסדרה פוסל את הסדרה.
עמדת אביי – שלושת הסדרות מקושרות זו בזו.
עמדת הסתמא לא לחלוטין ברורה, האם היא מאמצת את עמדת אביי, או את עמדת רבינא ורב עוירא.
בראשונים
מחלוקת זו מהווה תשתית לדיון שהתעורר במלוא עוצמתו בתקופת הראשונים. בשנת ד'תתק"ה (1234 לסה"נ) בעיר מגנצא תקע התוקע:תקיעה, שלושה שברים, תשע תרועות, תקיעה;
תקיעה, שלושה שברים, תשע תרועות, תקיעה;
תקיעה, שני שברים, מספר תרועות - - -
כלומר, אחרי שני שברים התחיל להריע. הייתה מחלוקת בקהל מה צריך לעשות. היו שסברו שצריך לתוקע עוד שבר, לתקוע תרועה מחדש ולסיים בתקיעה; והיו שסברו שכל התקיעות נפסלו, וצריך להתחיל ולתקוע את התשר"ת הראשון מהתחלה. כדי להחזיר לתחילת כל התקיעות, יש להניח שתי הנחות: שהתרועה מהווה הפסק בתוך השברים, ושבמקרה של הפסק בתוך השברים כל התקיעות מתבטלות.
הראב"ן (סימן ס"א), שחותנו היה נוכח באירוע, חלק על שתי ההנחות. הוא טוען שתרועה חלקית אינה מהווה הפסק, ורק קול תרועה שלם (שבהקשרים אחרים מהווה קול הלכתי טוב) מהווה הפסק; וגם במקרה שיש הפסק, הוא טוען שלא הפסיד את מכלול אלא רק את הסדרה בה הוא נמצא, ועל כן, במקרה הגרוע הוא צריך לחזור ולתקוע את התשר"ת השלישי.
רבי יואל, חתנו של הראב"ן, חלק על שתי הפסיקות של חותנו. לדעתו, כל הפסק מהווה בעיה, וכל הפסק מבטל את מכלול תשע התקיעות.
דומה שמחלוקת הראב"ן ורבי יואל היא בהבנת עמדת הסתמא. אם הסתמא ממשיכה את עמדת אביי, הרי שכל תשע התקיעות קשורות זו בזו והפסק ביניהן יבטל את כולן; אך אם עמדת הסתמא ממשיכה את דברי רבינא ורב עוירא הרי שההפסק יבטל רק את הסדרה בה התוקע נמצא אך לא את כל מכלול התקיעות.
הערות שוליים:
הכפלת המספר בביטוי "של שלש שלש" מראה שהפעולה מתרחשת מספר פעמים. סגנון זה מופיע במקומות רבים בעולם התנאים; ראו למשל שביעית ג, ב–ג. ↩︎
מעבר לדברי רבי יוחנן, דין זה מובא הן בברייתא בבבלי, והן בתוספתא (ב, טו). ↩︎
בלימודנו, התקשינו מאוד בפרשנות אביי במשנה, והעלנו שתי שאלות: ראשית, אם מדובר על מכלול התקיעות הרי שיש שש תקיעות ולא רק שלוש, ולפיכך, מה ההיגיון שהמשנה תדבר על מכלול התקיעות הפותחות? שנית, אם שיעור התקיעה הוא על המכלול, מדוע שיעור התרועה המובא במשנה הוא על תרועה בודדת ולא על המכלול? ↩︎
