לציבור שלנו, הדתי-מודרני, יש הצלחה לא מבוטלת בטיפוח תלמידי חכמים משכילים, שהם הן בעלי הישגים אינטלקטואליים והן מבקשי אמת ביחס שלהם אל אלוקים. בלימוד תורה ובעשיית מצוות הציבור שלנו מציית בנאמנות לקריאת אלוקים "ועשיתם את כל מצוותיי". אולם בפן האיכותי של המצווה, בכך שהיא מהווה קשר בין הקב"ה לאדם, הצלחתנו מסויגת יותר. כאנשים שהתחנכו בעולם המודרני יש לנו קושי להתחבר לקב"ה ולהרגיש בנוכחותו. רבי ומורי, הרב יוסף דב סולובייצ'יק זצ"ל, שיתף את תלמידיו לא פעם בתסכולו לחנך תלמידים בעלי דבקות והתלהבות:

הנה יושב אני בשיעוריי ומסביר לתלמידיי את עניין יום הכיפורים... מבחינה אינטלקטואלית יש לי הרבה למסור לתלמידיי ממה שספגתי מאבותיי ומרבותיי על מהות היום, על קדושת היום של הימים הנוראים, אבל מה שאיני יכול למסרו להם אלו החוויות שלי בכל הנוגע לאותם הימים. איני יכול להכניס אותם לעולם הרגשות שיהודי חייב להרגיש כשהוא אומר "זכרונות", כשהוא מוציא בשפתיו "וה' בשופר יתקע והלך בסערות תימן"... זוהי תחושה שיהודי חייב לחוש, תחושה שאינה ניתנת להסברה לא במסות ובמאמרים תיאולוגיים, לא בדרשות ובהטפות. זוהי תחושה - שצריכים לחוש! איך ללמד תחושה זו ליהודי האמריקני - אינני יודע. אמנם, הנני "מלמד" לא רע ואני יכול ללמד נושאים שונים, אבל זאת- לא אדע. (הרב י.ד. סולובייצ'יק, על התשובה, עמ' 200-201)

מאז שהדברים נאמרו, לפני כארבעים שנה, המצב השתנה. בתקופה האחרונה התפתחה, בעיקר אצל הנוער, תופעת ה"חבקו"ק" (חב"ד, ברסלב, קרליבך וקוק), המהווה מרד נגד הגישה השכלתנית, וניסיון להתחבר רגשית לקב"ה. בתוך ציבורנו נראות תופעות חדשות, המשקפות זעקה נפשית כנה ומבטאות את החסר הרוחני הקיים בעולם השכלתני, ורצון עמוק להתחבר באופן אותנטי אל הקב"ה, להגיע לעבודת ה'.

עם כל הצדדים החיוביים בכיוון חדש זה, קשה להיות שקט לגביו. הכמיהה האמיתית לחוש עבודת ה' והרצון האותנטי למלא את החסר הרוחני בתוכנו מגיעים גם לביטויים קיצוניים של דחייה של המודרנה כולה ללא אבחנה. עבודת ה' החדשה הזאת מלווה לא פעם בביטחון מוגזם בה', אשר הופך להיות דטרמיניזם ושחרור מאחריות אישית. לאחרונה מלווה דחייה זו בהקצנה מסוכנת מבחינה חברתית, הכוללת דחיית ממסדיות באופן כללי ומביאה להיווצרותן של קבוצות אנרכיסטיות, המסכנות הן את הקבוצות והן את החברה כולה.

אולם אסור שהביקורת על תופעות אלה תכשיר אצלנו את ההתחמקות מאחריותנו לעשות חשבון נפש נוקב. אם אנו, הנאבקים לשמור על קשר עם המודרנה ולהיות חלק מהציבור הכללי, רוצים להיות כנים עם עצמנו, עלינו לשמוע את זעקת מבקשי הדרך שבתוכנו ולחוש באמירה הנוקבת לגבי חיינו הרוחניים. עם כל הביקורת האמיתית על ההקצנה הדתית, עלינו לפתוח את ליבנו ולהסתכל בראי נפשנו. המימדים האיכותיים של קיום המצוות והקשר שלנו עם אלוקים חייבים לעבור להילוך גבוה יותר ולמצוא ביטויים נפשיים ורוחניים.

הימים הנוראים קוראים לנו להציב לעצמנו אתגר חדש. האתגר המתבקש הוא להפוך את אלוקים ממושג אבסטרקטי, רחוק, וגרוע מזה - שולי, למציאות החובקת-כל, הנותנת לנו חיות בכל רגע, האוהבת אותנו ומחכה לאהבתנו. לימוד התורה ועשיית המצוות שלנו חייבים להתלוות במתח רוחני הנובע מקשר אינטימי - אישי עם הקב"ה. במקום לדבר על תלות באלוקים, עלינו לפעול להרגיש את התלות; במקום להכיר במלכות שמיים, עלינו לחתור לחוש את כבוד מלכותו; במקום לעשות חשבון נפש בלבד, עלינו לשאוף לעמוד בחרדה בימי הדין ולהתרגש מהיחס האישי של הדיין עצמו.

כל אלו תלויים בשאלה כמה נרגיש בעומק את המילים שאנו חוזרים עליהן מאה פעמים ביום "ברוך אתה ה'...".

***