.jpg.jpg)
הטעמים לאיסור הקרבה בזמן הלידה
מדין התורה טומאת הלידה אינה חלה עד שיצא רובו או ראשו של הוולד, ודם הקושי איננו מטמא. אולם, בימינו חומרת ר' זירא הנה הלכה פסוקה ולפיכך מרגע ראיית דם חלה על היולדת טומאה כעל נדה. נחלקו הפוסקים בשאלה האם אפשר לפתיחת הרחם ללא דם או לא. בטור ובשו"ע נפסק שאנו מתייחסים אל כל פתיחה של המקור כמלווה ביציאת דם (טוש"ע יו"ד קפח ג), מדברי הרמב"ם משתמע שסבר שתיתכן פתיחה של המקור ללא דם (פרק ה מהלכות איסורי ביאה, יג), אך הראב"ד העיר שדבריו אינם כהלכה שכן אי-אפשר לפתיחה בלא דם (השגת הראב"ד, שם).
כיוון שכך, נראה שמעיקר הדין בזמן הלידה בני הזוג צריכים להקפיד על ההרחקות השונות משעה בה מגיעה הפתיחה לשיעור מסוים. הרב אליהו (דרכי טהרה עמ' קי-קיא) וכך גם הרב שלמה לוי (שערי אורה, שער שביעי עמ' 246-7, שער שמיני עמ' 273) מורים לשמור על ההרחקות משעת פתיחת שתי אצבעות – ארבעה ס"מ. אולם, ישנם המקלים בעניין זה. הרב עובדיה (טהרת הבית הקצר, סימן יא טז-יח, תורת הטהרה, פרק י"ג טז-יח) וכך גם הרב קנוהל (איש ואשה, עמ' 205-6), מורים שכל עוד לא נראה דם מותרים בני הזוג בקרבה. 1 בכל מקרה, כפי שהזכרנו, לדעת כל הפוסקים על בני הזוג להקפיד על ההרחקות משעת ראיית דם (ואפילו היא מוקדמת לשיעור הפתיחה שהוזכר). היוצא מכך הוא שמשלב די מוקדם בתהליך הלידה צריכים בני הזוג לשמור על ההרחקות השונות, וממילא נראה שהם אסורים לגעת זו בזה.
נגיעת בני הזוג בזמן הלידה
הרב אליהו פוסק שגם כאשרו נאסרו בני הזוג בקרבה מותר לאיש לסייע לאשתו בנגיעה, כגון לתמיכה ולעלייה לאמבולנס, אך דווקא במקרה שאין שם מישהו אחר שיכול לסייע לה ועדיף שהנגיעה תהיה דרך בגד (דרכי טהרה, עמ' קיא). הטעם לכך הוא שזוהי נגיעה שאינה של חיבה ויש בה סיוע ליולדת. הרב קנוהל מתאר את הערך שבסיוע ליולדת והנחת דעתה וסובר שכל עוד בני הזוג אינם אסורים בקרבה, לפחות לדעה המקלה, הם מותרים לגעת זו בזה, אך לא מזמן שנאסרו בקרבה לכל הדעות (איש ואישה, עמ' 207). הרב שלמה לוי כותב כי "כאשר יש ליולדת צורך חזק מאוד להיעזר בבעלה בשעת הלידה" יש מקום להקל בהחזקת היד בכפפה "או לסייע לה באופן אחר מעין זה", אך ניכר שהוא מסתייג מפתרון זה (שערי אורה, שער שביעי עמ' 247). הרב שלמה דיכובסקי ("הרגעת יולדת ומעוברת" תחומין כג, עמ' 237-40) דן בנושא בהרחבה וגם בדבריו סייגים – כגון שהאשה "תדרוש בתוקף" ושיהיה "נראה לעין" שיש לה צורך נפשי בכך מפני "חרדה אמתית וחשש לשלומה" ולא "מדובר בפינוק יתר". הוא מוסיף לכך "עצה טובה" ששמע בכנס של מכון פועה, לעטות כפפה רפואית דקה ובכך להקל על חומרת אסור הקרבה, בדומה לנזכר בדברי הרב שלמה לוי.2
הדיון בנגיעת בני הזוג בשעת הלידה מתחלק לשני נושאים. האחד – הדברים שהותרו לעשות לצרכה ולישוב דעתה של היולדת, בהסתמך על הסוגיה בשבת קכח ב' שנפסקה להלכה בשו"ע או"ח, של א וברמב"ם, הלכות שבת, פרק ב יא; השני – מעמדן של ההרחקות מקרבה והדברים שנקראים קרבה, נושאים העולים בסוגיות שבת יג א' וסד ב', כתובות סא א', נדרים כא א' ובפוסקים: טוש"ע יו"ד קצה, רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כא ובספר המצוות לא-תעשה שנג וראו גם את השגת הרמב"ן שם.
ישוב דעתה של יולדת
המשנה במסכת שבת (יח ג) אומרת כי מחללים את השבת על היולדת, מן הדיון בסוגיה (שבת קכח ב') עולה שמותר לחלל את השבת אפילו כשאין בכך צורך מלבד ישוב דעתה של היולדת. התוספות על הסוגיה מסביר כי פחדה של היולדת שלא עושים את מה שהיא צריכה כראוי עלול לסכן אותה, סכנה החמורה מסכנת רעב לחולה, ולכן מותר לעבור על איסורים לצורך יישוב דעתה (בדומה לכך מפרשים הט"ז והמשנה ברורה על שו"ע או"ח של א). תוספות ישנים (יומא, פג א ובציטוט במשנה ברורה שנזכר קודם) סוברים שבשל כך אין צורך לחכות לאמירה של היולדת כדי לחלל עליה את השבת. 3
הלכה זו נפסקה בשולחן-ערוך (או"ח של א) וברמב"ם (הלכות שבת פרק ב יא) המורים שהיולדת נחשבת לחולה שיש בה סכנה ומותר לחלל עליה את השבת, אך במה שאפשר עדיף לעשות זאת בשינוי. על כך מעיר המשנה ברורה, על-פי סימן שכח, כי מדובר דווקא במקרה בו השינוי אינו מעכב כלל. היו מן האחרונים שהמשיכו את דברי המגיד משנה (על הרמב"ם, שם) לפיהם כאב הלידה הוא טבעי ורוב הנשים אינן מתות בלידתן, ולכן החמירו לחלל את השבת בשינוי במקום שאפשר, בשונה מדין חולה שיש בו סכנה.4 ברם, בעקבות חילוק ההלכות יא ויג ברמב"ם ובעקבות הגרי"ז סולובייצ'יק מבריסק, הרב וולדנברג (ציץ אליעזר חלק יז סה) פוסק שההוראה לחלל שבת בשינוי היא רק לפני שמתחיל דימום, ואילו לאחר מכן אין לעשות בשינוי. לדעתו, דין זה הוא גם לדעת המגיד-משנה וניתן לסמוך עליו אפילו אם היה חולק. הרב פיינשטיין (אגרות-משה או"ח א קלב) סובר שיולדת נחשבת לחולה שיש בה סכנה מזמן שהיא מתחילה לצעוק בשל כאב צירי הלידה. באותה תשובה הוא מבקר את המחמירים וטוען: "אבל מ"מ לדינא כיון דמצינו ביולדת שעלולה להסתכן מחמת פחד מי הוא שיכול לסמוך על חילוקים בחשש פקוח נפש".
אמנם, כל האמור בסעיף זה עסק בחילול שבת לצורך היולדת, אך לא ראינו מקום בו נזכר חילוק בין איסורי השבת לבין איסורי הקרבה. הרב דיכובסקי אומר כך בפירוש: "היות ויתובי דעתא נחשב בהלכה כדבר שמחללים עליו שבת, על כן ניתן להתיר באשה הכורעת ללדת לעבור על איסור, לצורך פקוח נפש". נדמה לי שיש להדגיש, כפי שהדגיש הרב פיינשטיין, כי בפקוח נפש אנו פוסקים לקולא ולא מתחשבים ברוב להחמיר (ראו בתשובת שבות-יעקב חלק א יג). כדאי להזכיר בהקשר זה שהראי"ה קוק (שו"ת עזרת כהן לז) טען כי "כל יולדת היא בכלל סכנה" והביא לכך מקורות רבים. 5
גדרי הרחקות
ישנה מחלוקת ידועה בין הרמב"ם לרמב"ן לגבי מעמדו של איסור הקרבה לנדה ולעריות. הרמב"ם (ספר המצוות לא תעשה שנג) סובר שהקרבה לנדה אסורה בלאו מדאורייתא, הרמב"ן (בהשגה שם) חולק עליו וסובר שאיסור הקרבה הוא מדבריהם, כלומר מדרבנן. השולחן ערוך בסימן קצה מפרט מהם הדברים הנכללים באיסור הקרבה. בסעיף ב' הוא אומר שבני הזוג אסורים לגעת אפילו באצבע קטנה. בסעיף טז הוא אוסר על האיש לסייע לאישתו החולה ובסעיף יז הוא אומר שאיסור זה חל גם על בדיקה רפואית בידי האיש, ואפילו אם הוא רופא. הרמ"א חולק וטוען שאם אין מי שיסייע לאישה, או שיש לה צורך גדול, מותרים בני הזוג לנגוע זו בזה בכל צרכי הסיוע וכך גם אם אין רופא אחר ויש בחולי סכנה. הש"ך על סעיף יז מעיר שהלכה זו של הרמ"א, בניגוד למה שניתן היה לחשוב, מתאימה גם לשיטת הרמב"ן וגם לשיטת הרמב"ם. הרי גם לדעת הרמב"ם אין איסור דאורייתא בנגיעה שאינה "דרך תאוה וחבת ביאה" (וראו עוד בנשמת אברהם על יו"ד קצה). בפתחי תשובה מובא מספר מקור חיים (על יו"ד קצה יז, אות סא) היתר למשש את הדופק דרך בגד דק. מעיון במקום נראה לי שהכוונה היא דווקא במקרה שאין סכנה בחולי, אך כאשר יש סכנה מותר בכל מקרה.
לגבי נגיעה בזמן הלידה הרב דיכובסקי אומר כך: "הבעל נחשב ל'רופא', לגבי יתובי דעתא, ואין אחר שיכול לישב את דעתה כמוהו." ולכן הם מותרים לגעת זו בזה משני טעמים – א. לצורך ישוב הדעת של היולדת; ב. מכיוון שהאיש נחשב לרופא שאין לו תחליף. בדומה לכך ראו למשל בדברי הציץ אליעזר (חלק יג נה): "דמכיון שלא מכל אדם זוכה להתרפאות, גם כשיש רופא אחר ורוצים ברופא זה הוא ג"כ בגדר של חשש סכנת נפשות ומתירים איסור".
הבית-יוסף (יו"ד קצה טו-טז) סובר שהטעם לרבים מאיסורי הקרבה הוא הניסיון להתרחק מדברים שעשויים להוביל ל"הרגל דבר", כלומר למגע מיני האסור מדאורייתא בימי הנידה. בדרך זו הוא מסביר את ההבדל בדין בין טיפול האיש באישה לטיפול האישה לאיש (לאור דברי תרומת הדשן בסימן רנב). ההיתר לטיפול האישה באיש נרחב ופשוט יותר מן המקרה ההפוך מכיוון שבו לא קיים חשש להרגל דבר. הרב דיכובסקי סובר שבזמן הלידה לא קיים חשש כזה – בניגוד, אולי, לטיפול וסיוע בזמן מחלה פשוטה שאין בה סכנה – ולכן נראה שניתן להקל בנגיעה לאור הצורך הגדול והסכנה.
סיכום
נגיעת בני הזוג זה בזו בזמן הלידה אסורה מדרבנן ולא מדאורייתא משני טעמים: היא לא מובילה להרגל דבר והיא אינה בדרך תאוה (ולדעת הרמב"ן בכל מקרה איסורי הקרבה הם מדרבנן ולא מדאורייתא). מכיוון שלמגע תומך בזמן הלידה, ולפעמים דוקא לזה של האיש, עשוי להיות ערך רפואי נראה שניתן להקל בכך ולהתיר, 6 כפי שמותר לרופא לטפל באישתו כשאין רופא שיכול לטפל בה במקומו. בנוסף, ישנם מקרים בהם מותר לעבור על איסורי תורה לצורך ישוב דעתה של היולדת. בודאי שבמקרה הזה בו האיסור הוא מדרבנן אין צורך להחמיר, לא לפני ראיית דם (אז מותרים בני הזוג בקרבה) ולא לאחריה או משעת התגברות הצירים והרחבת הפתיחה (אז נחשבת היולדת לחולה שיש בה סכנה). אם האישה מרגישה שתצטרך את סיועו של האיש בזמן הלידה והיא רוצה בכך כדאי שתשוחח עמו על כך מראש. גם אם לא סיכמו ביניהם מראש, האישה יכולה לבקש את סיוע האיש במהלך הלידה וגם אם אינה אומרת כך, האיש יכול לסייע לה אם ניכר שהיא צריכה לסיועו ורוצה בו. חשוב לזכור שאם ליולדת יש צורך בסיועו של האיש, ואפילו צורך אישי שאין לו משמעות רפואית, יש בכך חשש פיקוח נפש ואסור להחמיר עליה החמרות יתרות.
יעקב קרויזר,
מעלה גלבוע תשע"ה
הערות שוליים:
יש לציין כי ישנם חילוקי דינים מסוימים כאשר הראיה היא בכתם ללא הרגשה, וכמובן ששלב זה קודם על-פי רוב לתחילת יציאת הוולד (ועל-כן אף לדעה המקלה, ואם לא נראה דם קודם לכך, יאסרו בני הזוג בכל מיני הקרבה משעת תחילת טומאת הלידה). ↩︎
מאמרו של הרב דיכובסקי וספרו של הרב שלמה לוי פורסמו באותה השנה ואיני יודע מי קדם (ונדמה לי שהמקור לדין זה הוא בשאלת הרב אריה ליב גרוסנס בשו"ת מנחת יצחק, ה כז). נראה שהרב דיכובסקי מקל במעט מהרב שלמה לוי שכן הוא מציג את פתרון הכפפה כעצה טובה ולא כמקרה בו ניתן לשקול אם להקל. ↩︎
דין זה שונה לדעתי מדינה של עוברה שהריחה ביום הכיפורים (שם מותר להאכילה רק אם אמרה או שהשתנו פניה, ראו יומא, פב א, שו"ע או"ח תריז ב ורמב"ם הלכות שביתת עשור פרק ב ט והלכות מאכלות אסורות פרק יד יד) מכיוון שיולדת נחשבת לחולה שיש בה סכנה בניגוד לעוברה, ובנוסף שם הצורך אינו מתעורר מעצמו אלא מכיוון שהריחה ולכן, אולי, ניתן להעריך שהוא פחות דוחק. ↩︎
ונדמה לי שהדבר מוזר, הרי את פרטי דין חילול השבת עבור חולה שיש בו סכנה למד הרמב"ם מדין חילול השבת עבור יולדת (ראו רמב"ם הלכות שבת פרק ב ב, מגיד-משנה שם ושו"ת בית-יהודה או"ח נט). ↩︎
והוכחה נחמדה לכך היא שנהגו נשים לברך ברכת הגומל לאחר הלידה, אמנם השו"ע (או"ח ריט ח) אומר שצריך לברך גם בחולי שאינו של סכנה, אך הרמ"א שם חולק. לא ראיתי שאוסרים על יולדות לברך הגומל מטעם שאין בהן סכנה, ואם היה רק ספק-סכנה צריכים הינו להחמיר שכן ספק ברכות לחומרא. ↩︎
במיוחד במקרה בו בני הזוג לומדים נקודות לחיצה או עיסוי להם ערך רפואי ברור. ↩︎
