הביטוי 'נורא' בעברית המודרנית מעורר בתודעתנו באופן מיידי הקשרים שליליים, מאיימים ובלתי נעימים: "נורא ואיום". אולם בלשון המקרא, המונח 'נורא' (כמו גם המונח 'איום') הוא בעל משמעות עשירה, מורכבת ומגוונת יותר.
כשיעקב אבינו אומר "מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה" (בראשית כ"ח, יז) ודאי אין כוונתו לעטות על המקום הקשר שלילי, אדרבה: "אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם!" – כאן מקום התפילה והבקשה, גם הבקשה האישית של "אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי ... וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ" (שם, כ). כך גם כשישראל שרים את שירת הים ואומרים "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה' מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא" (שמות ט"ו, יא) ברור כי עצם הצירוף "נורא תהילות" יש בו מבע חיובי של יראה, המהולה בהוד קדומים ופליאה. וכשדוד במזמורו אומר: "אוֹדְךָ עַל כִּי נוֹרָאוֹת נִפְלֵיתִי נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ וְנַפְשִׁי יֹדַעַת מְאֹד" (תהלים קל"ט, יד) – כוונתו להלל את ה' על הנפלאות שעשה עמו. ואם כך, הרי שנוראות עשויות להיות נפלאות ומופלאות.
מהו אפוא פלאם של הימים הנוראים?
הביטוי 'נורא' נגזר כמובן מהמילה 'יראה', הנבדלת באופן מובהק מן הפחד. בעוד הפחד נוסך בנו בדרך כלל חוויה שלילית ומבעיתה, דומה כי ביראה נשזרים גם חוטים עדינים של הדר וחגיגיות. ואם כך הוא, נראה כי בביטוי 'ימים נוראים' ניתן לשמוע צירוף מיוחד של אימה ופליאה, הוד ורטט, חִיל וחגיגיות מלכותית, בבחינת ו"גילו ברעדה". (ואולי המונח הקרוב לזה הוא הביטוי באנגלית awe?)
נראה כי ראש השנה ותפילותיו מבטאים יותר מכל את הצירוף המופלא של רגשות שונים אלו. בתפילות היום אין אנו עוסקים כידוע בחשבונות הפרטיים שלנו. אין בו מקום לווידוי, לחרטה ולתשובה על חטאינו. באלו נעסוק בסליחות שלפני ראש השנה, בין כסה לעשור, וביום הכיפורים – יום מחילה וסליחה. ראש השנה, יום הזיכרון – עיקר עניינו הוא המלכת ה' בעולם: "ואמרו לפני בראש השנה ... מלכיות – כדי שתמליכוני עליכם" (בבלי ראש השנה טז ע"א).
ההשתתפות במעמד הנשגב של המלכת ה' בעולם מרימה אותנו מן ה'כאן ועכשיו' הקטנוני שלנו אל מקום שבו נושמים אנו אויר פסגות של "היום הרת עולם". ההתרגשות והחגיגיות המהולות בתחושות של שגב ויראה, מעמיקות בנו את חוויית הקיום שלנו בעומדנו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. אולם בד בבד, זוכרים אנו ביום הזיכרון הזה גם ש"היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים", ושביום זה "ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו". כיצד משתלבות אפוא יחדיו שתי תודעות כה שונות זו מזו?
נראה, כי כאן חידושו של יום. היציאה מן המֵצרים האישיים, ההיחלצות מאזיקי העוונות, הגאולה מנפתולי החטא, לא יבואו על ידי התעסקות הממוקדת בהם בלבד. כפי שאין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים, ואין השקוע בביצה טובענית מחלץ עצמו על ידי תנועות במקום, נמרצות ככל שתהיינה – כך גם אנו "השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק" (רמב"ם תשובה ג, ד) לא נתעורר ולא נתנער אם נשאר במרחב התודעתי הרגיל שלנו. חייבים אנו להעתיק את עצמנו למרחבים אחרים, לשאלות הגדולות של תכלית החיים, ותכלית העולם. חייבים אנו כיעקב אבינו להעמיד את עצמנו מול שער השמיים.
מה הם שמיים, אם לא ביטוי למרחבי האין סוף? שמיים הם 'שָם' כפול שניים (כמו יד-ידיים, כף-כפיים). רק שם מול השמיים, כשמקבלים אנו על עצמנו כחלק מן היקום כולו עול מלכות שמיים, שם יכולים אנו להתחיל לגלות גם את השמיים שבתוכנו! מתוך ההתמודדות עם השאלות הגדולות של תכלית החיים ומשמעות הקיום האנושי, מן החוויה הרמה הזו של ההשתתפות במעמד המלכת ה' בעולם, שבים אנו אל ה'כאן ועכשיו'. אך כעת איננו כפי שהיינו כבר, משהו התחולל בקרבנו. המפגש עם הגודל הנורא מאפשר לנו להתמודד באופן נכון יותר גם עם הדברים הקטנים. קבלת עול מלכות שמיים שבראש השנה אמורה לתת בנו את הכוח להגביה גם את השמיים הפרטיים שלנו, להציב מחדש את המטרות הגדולות של חיינו ולפעול להגשמתן, אך באותו זמן ממש לגלות גם את השמיים בפרח אשר בצד הדרך.
שנה טובה!
