אותיותיה של התורה הן אבני הבניין של העולם. לפי המקובלים, והבן איש חי ביניהם, האותיות אינן סימנים גרפיים בלבד, כאלה שניתן להחליפם באחרים באופן שרירותי. העולם נברא על פי אותיות אלו, המכוונות למהות האלוהית, ועל כן צורתה של כל אות בשפת הקודש מסמלת רעיון משמעותי; "כל מצוה שורשה פתוח ותלוי באות אחת מן ה־כ"ב אותיות התורה" כלשונו של הבא"ח. בדרשה לפרשת יתרו, עומד הבא"ח על צורתה של האות למ"ד, המלמדת על אופיו של לימוד התורה התלוי בה.
ומצות תלמוד תורה היא תלויה באות ל' שהוא לשון לימוד, ולכן אות ל' הוא עליון על כל האותיות, דאמרו רבותינו זכרונם לברכה "ותלמוד תורה כנגד כולם" [משנה פאה, א, א]. ופרשתי בסיעתא דשמיא טעם נכון על אשר אות ל' יש בו שלושה חלוקות, וכל חלוקה היא צורת ו', והם אחת עליונה ואחת אמצעית ואחת תחתונה.
כשמה, האות למ"ד מבטאת את הלימוד. היא גבוהה מכל האותיות, ומסמלת את דווקא לימוד התורה, כיון ש"תלמוד תורה כנגד כולם". הלמ"ד מורכבת משלוש אותיות ו"ו, המונחות זו על גבי זו, וכפי שנראה להלן, כל אחת מהן מבטאת ממד שונה של לימוד התורה.
נראה הרמז בזה, כי הלימוד של האדם בתורה שבעל פה שהיא ששה סדרים כמנין אות ו' הוא נשלם בשלושה שהם האחד רבו של האדם, והב' חבירו, והג' תלמידו. וכמו שאמר התנא רבי אליעזר בגמרא "הרבה תורה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכולם" [כלה רבתי, פרק ו הלכה ד]... ולכן אות ל' שבו רמוזה מצות תלמוד תורה נחלק לשלושה ווי"ן. ואות ו' הראשון הוא זקוף וגבוה מלמעלה והוא כנגד לימודו מהרב שהוא גבוה ועליון מן אדם הלומד ממנו. ואות ו' השני כנגד לימודו מן חבירו שהוא שוה עמו ואינו גבוה עליו, ואות ו' השלישי הוא כנגד למודו מן התלמיד שהוא עומד תחתיו למטה ממנו.
את משמעותן של ה'ו"וים' המרכיבות את לימוד התורה לומד רבנו יוסף חיים מתוך צורת עמידתן:
הו"ו העליונה העומדת באופן אנכי בראש הלמ"ד מסמלת לימוד מפי רב. בממד זה של לימוד תורה הלומד נדרש להכפיף את עצמו לרב היודע את התורה. הלימוד מפי גדול בתורה מושתת על האזנה, וזו מותנת בענווה, בהודאה בקטנותי ובחוסר הידע שלי. אין בכך כדי לשלול ביקורתיות, והתלמיד נדרש לבחון את דברי הרב, לשאול ולהקשות עליהם, אך ההיררכיה עדין נשמרת – הרב עומד למעלה, בראשה של הלמ"ד, והתלמיד יושב לרגליו כדי לשמוע את דבריו.
הו"ו השניה מונחת במרכז הלמ"ד ומסמלת את החברותא. הו"ו של החברותא מונחת במאוזן, כיון שהלומדים בחברותא נפגשים כשווים, ללא היררכיות, 'בגובה העיניים'. צורתה המאוזנת של הו"ו משפיעה גם על המפגש עם התורה – הלומד נפגש עם התורה באופן בלתי אמצעי, הלימוד אינו מונחה, יש בו זרימה טבעית והוא כולל העלאת השערות והפרכתן, זה מקשה וזה משיב, זה מהרהר וזה מערער. בחברותא נוצר מרחב חופשי, שיש בו מקום לניסוי וטעייה, למחלוקת ולריבוי דעות, שמתוכם באים הלומדים לגילוי עמדתם האישית בתוך מכמני התורה הנפרשים לפניהם.
את ההבדל בין שני ממדי הלימוד הראשונים שהציע הבא"ח נחדד באמצעות דימוי. הלומד מפי הרב דומה לאדם היוצא לטיול מודרך – הוא פוסע בעקבות המדריך המוליך אותו לאורך המסלול המוכר לו היטב, ולומד מכל צעד שלו. לעומת זאת הלימוד בחברותא דומה לטיולם של חברים הבוחרים יחד את דרכם, ומגלים בעצמם את יופיו של הנוף. מכיון שאיש מהם אינו מכיר את המסלול, יתכן שיטעו בדרכם, אך חוסר ההכרות הוא גם יתרון – הוא מאפשר להם גם להגיע למקומות חדשים שכף רגל אדם לא דרכה בהם.
הבא"ח מציג שלושה מישורים המרכיבים את הלימוד המושלם, אך את עיקרו ומיצויו של הלימוד הוא מוצא בו"ו השלישית, הניצבת במאונך בתחתית הלמ"ד, ומסמלת את הלימוד מן התלמידים. בעקבות חז"ל, קובע רבנו יוסף חיים ש'מתלמידי יותר מכולם', ואף מגדיל לעשות וקובע שחכם אמתי הוא מי שיש לו תלמידים:
ובזה יובן הטעם שכל חכם נקרא בשם 'תלמיד חכם', והיינו לרמוז דאם יהיה לו תלמיד שהוא אחרון שבשלשה הנזכר, אז נחשב חכם דבזה נשלם לימוד שלו.
לרוב נהוג לומר ש'תלמיד חכם' מכונה כך משום שאפילו הוא 'חכם', עליו לשמר משהו ממידת ה'תלמיד' – שהרי תמיד יש לו עוד מה ללמוד. בניגוד לכך, הבא"ח הופך את התמונה ומגדיר את החכם על פי תלמידיו – חכם הוא זה שיש לו תלמיד.
אך במה מתייחד הלימוד מן התלמידים על פני סוגי הלימוד האחרים שהציע הבא"ח? נראה שסוד הדברים נעוץ בדרישות המרובות והמגוונות מהמורה: מחד גיסא המורה נדרש לצמצם את עצמו, להאזין לקול התורה ולקולם של החכמים שקדמו לו. מאידך גיסא, הוא נדרש גם להתגבר כארי – להקשות ולתרץ, לשאול ולהשיב, עד שיגיע להבנה מלאה של הסוגיה – הבנה שלו, שרק אותה יוכל למסור לתלמידיו. אך תהליך הלימוד אינו מסתיים כאן. דווקא מתוך שאלות התלמידים וקושיותיהם מתחדדים הדברים ומתבררת האמת, ונמצא המורה לומד בעצמו. לעתים התלמידים מציעים הבנה חדשה המכוונת לאמיתתה של תורה, ומאירים את עיניו של המורה. מניסיוני האישי אוכל לומר, שלא פעם מצאתי שהערותיהם המחכימות של תלמידי פתחו לפני אפיקים חדשים בהבנת התורה. זוהי הסיבה שבגללה, לפי הבא"ח, הו"ו החשובה ביותר היא האחרונה – ו"ו ההוראה, שבה מתבארים הדברים עד תומם.
נמצא כל אדם נשלם בהשגת תלמודו מן שלשה שהם: רב וחבר ותלמיד – וראשי תיבות שלהם חר"ת. לכן כתוב בפרשת כי תשא 'חרות על הלחת' [שמות ל"ב, טז], דאות וא"ו אינה יוצאת במבטא, דאותיות מבטא חרת, שהוא ראשי תיבות חבר, רב, תלמיד. ונרמז הרב באמצע כי הגדול באמצע.
למרות הדגש על ההוראה והלימוד מן התלמידים, על מנת להשלים את האות למ"ד על שלושת ו"ויה, ולהגיע ללימוד תורה שלם, יש לקיים את שלושת הממדים: האזנה לרב, לימוד בחברותא והוראה לתלמיד, ששלושתם יחד יוצרים מפגש רב גוני ושלם עם התורה. מתלמידי וחברי רחמים פנחסי למדתי שבכך מתקיימים דברי בעלי התפילה שתיקנו לומר בברכות שמע:
ותן בלבנו בינה...
לשמוע – כתלמיד לפני רבו,
ללמוד – עם חברותא,
וללמד – כרב המלמד את תלמידו.
- מאמר זה הוא חלק מספר שערי חיים – עיונים בתורתו של הבן איש חי, העתיד לראות אור בקרוב. פורסם לראשונה בחוברת 'שערי חיים'.
