סדום ועמורה מסמלות במקרא את הרוע בהתגלמותו, ועל כן נגזר עליהן חורבן. באופן מפתיע, את חורבנה של סדום תולה רש"י (בפירושו על איוב כ"ח, ד ד"ה "הנשכחים") בעוון אי הכנסת אורחים. אך האם זהו החטא החמור ביותר של אנשי סדום? מה הופך את מניעת הכנסת האורחים לחמורה יותר משאר העוולות שחז"ל מייחסים לאנשי סדום? בשאלה זו עוסק הבא"ח בדרשה על פרשת וירא.
אך נראה דאין עון זה קשה ומר מגופו ומפאת עצמו, אלא רעתו הקשה היא מפני שמניעת רגלי אורחים היתה הסיבה לביטול התוכחה על רבוי עונותם. שאין אורחים נכנסין לעירם ורואין רעותם ומוכיחין אותם עליהם, איך יסורו מהם? דאין אדם רואה חובה לעצמו ואין לו תקנה לפרוש מן העבירות אלא רק על ידי מוכיחים שיוכיחו אותם על רעתם [...] מה שאין כן אם אין מוכיח כלל, אז יהיו העבירות דבוקים ונטועים בהם כמסמרות חזקים [...] נמצא העושה מעשים רעים ועושה המצאה לסתום הפתח כנגד המוכיח שלא יבא אדם להוכיחו ולהראות לו טעותו וכסלותו, הנה זאת ההמצאה של סתימת הפתח בפני המוכיח שלא יבא ויוכיח היא קשה ומרה יותר מכל עבירות שעושה אותם. יען כי במניעת דברי תוכחה של המוכיח אין תקוה שיפרוש החוטא מן העברות החמורות שבידו, אלא יהיו כוחות הטומאה דבקים בו עד מותו.
את שורשה של מניעת הכנסת האורחים שעליה נענשו אנשי סדום, מוצא הבן איש חי בכוח מבטו של האורח, ולא בקמצנות או בסדיזם. אורח הבא מן החוץ, רואה דברים שהמארח, הקרוב אצל עצמו, אינו מסוגל ואינו מעוניין לראותם; הוא מבקר בעולמנו, אך גם את עולמנו, והוא מסוגל לשקף לנו את מצבנו באופן החד ביותר. אנו זקוקים ל'אחר', החיצוני לנו, על מנת שיאמר לנו את אשר רק הוא יכול לראות. זו הסיבה שאנו נוהגים להתייעץ עם חברינו, הולכים לטיפול או פונים לרב לבקש עצה או הדרכה. האורח מאפשר לאדם בחינה מחודשת את עצמו ובכך פותח פתח לתשובה. הביקור-ביקורת הוא סם החיים, והוא המאפשר התפתחות והתקדמות, שהם הכרח לנפש כל חי.
מבטו המבקר של האורח היווה בעיני אנשי סדום סכנה, גורם המאיים על שגרת חייהם, ולכן אסרו כל ביקור בעירם. לדברי הבן איש חי, זהו החטא החמור מכל, שהרי האוטם עצמו מביקורת מונע מעצמו כל אפשרות לשינוי. אנשי סדום היו רעים וחטאים לה', הם פשעו בעבודה זרה ושפיכות דמים וכן באלימות קשה, אך חטאם הגדול היה האטימות, נעילת הדלת בפני כל אפשרות לתיקון. מי שאינו מכניס אורחים גוזר על עצמו חיי ניוון, וחורץ את דינו לחורבן וכליה.
כדי לחדד את המסר, מביא הבא"ח בהמשך הדרשה משל על עשיר שלא רצה לחלוק את כספו עם אחרים, ועל כן נותר ברווקותו והטמין את כל רכושו בעפר. כדי להימנע מתוכחה על מעשיו הוא אף חדל לצאת ולבוא בקרב האנשים. בסופו של דבר, על כורחו מופנית אליו ביקורת מכיוון בלתי צפוי, והוא מבין את טעותו ונושא אישה ומוליד ילדים.
בעזרת משל זה ממחיש הבא"ח את התוצאה הקשה של הבריחה מביקורת. תיאור הטמנת כספו של העשיר בעפר מהווה הטרמה לקבורתו שלו. העשיר שחי בבדידות, נעל את דלתו בפני תוכחות ודברי מוסר, לא נשא אישה ולא הוליד ילדים, ולמעשה קבר את עצמו עוד בחייו.
המשל של רבנו יוסף חיים מוסיף ממד נוסף לענייננו – התחמקות מביקורת ותוכחה אינה אפשרית, ובסופו של דבר הן יצוצו מכיוון בלתי צפוי. המציאות כולה שואפת להתעלות, והקריאה לתיקון היא מהותית לעולם. על כן, אף אם האדם יאטום את עצמו מכל תוכחה, סופו שהמציאות תעמיד אותו אל מול כישלונותיו ותפתח לו אפשרות לשינוי.
למעשה, מעצם היותנו בני אנוש, יש בכל אחד מאיתנו מעט ממידת סדום. כולנו חוששים מביקורת, נמנעים מלבקר במקומות מסוימים, ובעצם 'קוברים' את עצמנו. מדוע אנו חוששים מביקורת? ממה אנו יראים?
כמדומני, יראת הביקורת נובעת מחוסר ביטחון, ששורשו בהעדר מידה בריאה של אהבה עצמית. חסרון זה מביא את האדם לתלות חריפה בהערכתם של הסובבים אותו. מי שאינו מאמין בעצמיותו ובאיכויותיו המיוחדות, מאמין לכל ביקורת המוטחת בו ומקבל אותה במלואה, וגוזר ממנה שמחשבותיו (השליליות) על עצמו נכונות. לעומת זאת, כאשר אני אוהב את עצמי כפי שאני – אני מודע היטב לעובדה שאיני מושלם, ועם זאת אני שמח על צלם אלוהים שבי ועל החן המיוחד רק לי – לבי פתוח 'לארח' קולות מן החוץ.
אך אין לבלבל בין הביטחון העצמי והאהבה שתיארנו, לבין שחצנות וגאווה. אהבה עצמית כוללת הכרה של האדם בחולשות עצמו, והיא שופעת החוצה אל כל בריותיו של הקב"ה.
האדם הבוטח בעצמו אינו חושב שהוא מושלם, ואף אינו מתיימר להיות כזה. על כן, אין לו כל צורך בהעלמת חסרונותיו וב'קבורתם'. השחצנות והגאווה, לעומת זאת, נובעות מאשליה של שלמות שאין בה חסרונות, והן מביאות לזלזול באחר. אדם בריא אוהב את עצמו ומגלה חיבה כלפי הסובבים אותו, ולעומתו בעל הגאווה מתנשא על סביבתו.
אם כן, עלינו לשמור על איזון עדין בין פתיחות והאזנה לסביבה לבין הקשבה לקולנו הפנימי; עלינו להיות נכונים להקשיב לסובבים אותנו, אך לא לפתח תלות בתגובתם. אדם האוהב את עצמו לא יחוש שעולמו חרב עליו לנוכח תוכחה וביקורת, והן לא תפגענה בביטחונו ובתפיסתו העצמית. הוא מסוגל להיות קשוב לביקורת, אף כזו שאינה נאמרת באהבה ובאופן ראוי, לבחון אותה בשום שכל, לגופו של עניין, ולשפר בעזרתה את התנהגותו ולתקן את מידותיו. לאור דברים אלה נוכל להציע מודל ראוי לקבלת ביקורת: עלינו להכיר בכך שהביקורת היא מתת אלוהים, ובו בזמן לעורר בלבנו אהבה עצמית. מלאים אמון בעצמיותנו, עלינו לבחון האם הביקורת נכונה, ורק אז נוכל להתמודד עמה באופן ענייני, ללא כעס ומגננה.
- מאמר זה הוא חלק מספר שערי חיים – עיונים בתורתו של הבן איש חי, העתיד לראות אור בקרוב. פורסם לראשונה בחוברת 'שערי חיים'.
