לפני כמה דקות רקדנו יחד 'אנעים זמירות'. מחרוזת הניגונים נשארה אותו הדבר משילוב א ועד היום; אך הפנים היו מאוד מגוונות: ראיתי מישהו משילוב א רוקד כתף אל כתף עם מישהו משילובי ה־כ. המחרוזת נשארה כשהייתה, אך האמת היא שהרבה דברים בישיבה השתנו מאוד, לא רק מבחינת המבנה ואיכות החיים החומרית, שבאמת השתנתה לטובה – גם בשאלות המשמעותיות יותר השתנו לא מעט דברים.
בדרך לכאן דיברתי עם הרב יהודה על כמה שאלות שהעסיקו את שילובים א, ב ו־ג, שדנו והתווכחנו עליהם, נושאים שצבעו את דגל הישיבה, ובגללן היו כאלה שאהבו אותנו וכאלו ששנאו אותנו, והיינו איזשהו סמן בוויכוח. היום השאלות הללו כמעט אינן מטרידות. מטרידות אותנו שאלות אחרות, אחרות לגמרי, בתחומים אחרים. הדברים שאנחנו מדברים עליהם היום אינם הדברים שדיברנו עליהם אז. אפילו כשאני מסתכל על עצמי אחרי שנים – אני אמנם משתמש באותם ספרים, ה'קצות' נשאר אותו 'קצות', אבל את ההערות שכתבתי לעצמי בשולי הספר אני כבר לא מבין, כי אנחנו לומדים ומלמדים אחרת. דברים באמת השתנו.
עם כל השינויים שעברו על הישיבה לאורך השנים, חיפשתי את הדבר שעומד בלוז הישיבה, הדבר שהוא בעצם תמצית העניין. כי התמצית היא זו שלא משתנה. היא הדבר האמיתי, הדבר הקבוע, שהיה תקף לפני 25 שנה, ויישאר בתוקף גם עוד 25 שנה. מהו הדבר שלשמו הקמנו את הישיבה?
יש סך רעיונות, אמירות, ערכים – שבשבילם היה שווה להשקיע 25 שנה. 25 שנים זה המון! ומסע החיים הזה היה כדאי, כדאי מאוד! מבחינתי אין שום חלופה אחרת שאני רואה, שאולי הייתי יכול לעשות משהו יותר משמעותי, ויותר מועיל, ויותר נכון כלפי שמיא וכלפי ארעא.
אז מה זה הדבר הזה? אני רוצה לספר לכם סיפור.
כשהייתי חייל צעיר, בקורס מפקדי טנקים, הייתי תותחן בטנק. באותה התקופה, כשירינו פגזים היינו צריכים להזין את מחשב הירי בסוג הפגז שאותו אנו מתכוונים לירות ולשים את הסקאלה הנכונה. כשאין התאמה בין סוג הפגז לתותח, המחשב נותן לתותח זוויות לא מתאימות, ואז הוא פוגע 'קצר', הרבה לפני המטרה, או 'ארוך', הרבה אחרי מהמטרה. עוד כלל אחד היה בחיל השריון, שאם התותחן יורה בסקאלה הלא נכונה, מרתקים את הצוות כולו לשבת. אמנם באותם הימים, לרתק לשבת זה היה עניין של מה בכך ולא עשו מזה עניין גדול, אבל אף אחד לא רוצה להיות מרותק...
באותם הימים של תחילת הקמ"ט, כשכולנו עוד מתרגשים מירי פגזים, אני עולה למסלול בתור תותחן, ויורה את הסדרה הראשונה, ופוגע (או לא פוגע, זה לא משנה...). ואני עולה לסדרה השנייה, ואני שוכח להעביר את הסקאלה של התותח בין סוגי הפגזים. ואכן הפגז, כמו שאמרו בסלנג של אז, 'נחת במצרים'...
לאחר הירי הכושל, כנהוג, נקראנו לתחקיר אצל מפקד הפלוגה, יעקב קרני, בן קיבוץ בית אלפא. בדרך חשבתי על השבת שכל כך חיכיתי לה, על הצוות שייענש בגלל חוסר תשומת הלב שלי, וכי מה הם אשמים? הלכתי חפוי ראש לא יכולתי להסתכל בפני חברי.
קרני המ"פ העלה אותנו על מגדל באמצע הדיונות. אתם יכולים לדמיין את הסיטואציה המבישה הזאת: אנחנו עולים למגדל, והוא מתחיל לשאול בקול הרציני שאתם ודאי מכירים: "מפקד, איזו פקודה נתת?" והמפקד אומר את שם הפגז. קרני ממשיך: "טען, מה עשית?" והוא אומר: "שמתי את הפגז". "תותחן, מה עשית?" ואני עונה: "כן, שכחתי להעביר את הסקאלה מהסדרה הקודמת לנוכחית".
השתררה דומייה. היה ברור שזה הולך להיות ריתוק לכל הצוות, ועל כתפיי עוד שלושה אנשים נשארים לשבת על הטיפשות הזאת. קרני הסתכל עלי ואני השפלתי מבט. כעבור שתיקה שנדמתה כנצח, שאל קרני: "הפקת לקחים?" עד היום אני זוכר את קולו המיוחד. היו אלה הימים שאחרי מלחמת יום הכיפורים, והייתה זו שאלה צה"לית סטנדרטית.
"כן כמובן", עניתי. מה עוד יכולתי לומר? אך האמת היא שהפקתי את הלקחים.
שוב השתררה דומייה ארוכה, ולאחריה פתח קרני שוב: "אחחח, אם כך זה באמת היה כדאי! תחזרו לטנק ותמשיכו בתרגיל. בהצלחה".
באותו הערב היינו לקראת טיפול שבועי. הפלוגה הייתה לקראת יציאה לשבת, אך לנו היה ברור שאנחנו נשארים, מרותקים. הייתה שיחת פלוגה, שהסתיימה כרגיל במי נשאר לשמור לשבת. "מישהו ביקש להישאר?" שאל קרני המ"פ את הרס"פ, והלה השיב בשלילה. "טוב, אז תמשיך ובנהלים שלך לבחור מי יישאר". הסתכלנו אחד על השני ולפתע הבנו שאנחנו לא מרותקים. וזהו, כך נגמר אותו סיפור, במשפט המדהים: "אם ככה, זה היה כדאי".
מתוך שיחות המוסר הרבות ששמעתי בכל שנותיי, המשפט הזה הוא מהחשובים ביותר. אם החטא לימד אותי משהו; אם אני מצליח להפיק מהטעות איזשהו לקח – לא רק להכות על חטא ולהצטער על שהיה, אלא גם ללמוד מזה משהו להבא – אז "אחח, זה היה כדאי". אני יודע, זה לא מקובל, אולי אפילו מסוכן, אבל אתם יודעים, מקובל אצלנו לומר דברים לא מקובלים... ואכן, לפעמים חטא, אם אנחנו יודעים לזהות את הטעות שבו וללמוד ממנה, הוא היה כדאי.
העולם השתנה, משתנה, ישתנה. אבל נדמה לי שהאמירה הזאת במקומה עומדת. ובימים אלו, של אלול, טרם יום הדין, אוטוטו יום הכיפורים – תזכרו שאנחנו טועים, כולנו טועים. כולנו חוטאים, כולנו עושים, בין במזיד ובין בשוגג. אבל אם אנחנו יודעים לזהות את הטעות, אם אנחנו יודעים להסיק את המסקנות, להפיק את הלקחים, זו בעצם התשובה השלמה.
נדמה לי שהמשפט הזה הוא שצריך ללוות אותנו. נראה לי שהיא מלווה אותנו כבר 25 שנה, ואני מקווה שהיא תלווה אותנו הן בימי הדין הבאים עלינו לטובה, בעזרת ה', והן עוד שנים רבות. אני מרגיש שהמילה הזאת, הסיפור הזה, הדרך שבה נאמרו הדברים והאמירה כשלעצמה, הם מן הדברים שבשבילם היה כדאי.
שנה טובה!
[תודה רבה לג'וג'ו כרמל (שילוב יח) על התמלול]
