HE EN

כנגד שלושה וארבעה בנים דברה תורה שבכתב

ארבעת הבנים המוכרים מההגדה של פסח הם למעשה דרשות חכמים על פסוקים מהתורה. אולם מה משמעות שאלות הבנים ותשובות האבות בפשט המקראות? על שלוש תשובות מקומיות בספר שמות לעומת תשובה כוללת בספר דברים.

י' אדר התשע"ב |4.03.2012 | חזי כהן

א. ארבעה הבנים בפשוטו של מקרא

ארבע פעמים מתארת התורה שיח בין אבות ובנים בהקשר לאירועי יציאת מצרים. שלושה מהם בספר שמות (י"ב כא-כח; שם י"ג, ג-י; שם, א-ג1, יא-טז) והרביעית בספר דברים (ו' יז-כה). כידוע, בתורה שבעל-פה סיווגו אותם לארבעה טיפוסים: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול. בשיעור זה נעיין בסוגיה זו על פי פשוטו של מקרא, וננסה לראות מה המאפיין את כל אחד מן הבנים.

לארבע הפרשיות מוטיבים משותפים, עד שניתן לטעון שיש לפנינו מודל ספרותי החוזר על עצמו. זוהי בעצם 'סצנת דפוס' אותו נכנה 'העברת המסורת מהאב אל הבן'. המודל כולל מספר רכיבים:


  1. אירוע עתידי – "והיה כי יביאך ה' אל הארץ"

  2. מעשה דתי

  3. הבן שואל לפשר המעשה (מלבד הבן השני, וראו בהמשך)

  4. האב משיב

  5. התשובה קשורה ביציאת מצרים.


ב. חובת האבות והזקנים לחינוך הבנים

אנו מורגלים כיום בלימוד בידי מורים, אולם במסורת ישראל הקדומה, האחריות על לימוד הילדים היתה מסורה בידי האב וזקני העדה. כך מוסבר לשון ספר משלי: "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (משלי א', ח). בתהלים ע"ח ישנה סקירה של תולדות עם ישראל, ובה לזקנים תפקיד מרכזי בהעברת המסורת: "אַבִּיעָה חִידוֹת מִנִּי קֶדֶם. אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ וַנֵּדָעֵם וַאֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ. לֹא נְכַחֵד מִבְּנֵיהֶם לְדוֹר אַחֲרוֹן מְסַפְּרִים תְּהִלּוֹת ה' וֶעֱזוּזוֹ וְנִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיָּקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתֵינוּ לְהוֹדִיעָם לִבְנֵיהֶם" (ב–ה). הציווי לספר לבנים את ההיסטוריה נועד לחזק את אמונתם בקב"ה: "לְמַעַן יֵדְעוּ דּוֹר אַחֲרוֹן בָּנִים יִוָּלֵדוּ יָקֻמוּ וִיסַפְּרוּ לִבְנֵיהֶם. וְיָשִׂימוּ בֵאלֹהִים כִּסְלָם וְלֹא יִשְׁכְּחוּ מַעַלְלֵי אֵל וּמִצְוֹתָיו יִנְצֹרוּ. וְלֹא יִהְיוּ כַּאֲבוֹתָם דּוֹר סוֹרֵר וּמֹרֶה דּוֹר לֹא הֵכִין לִבּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנָה אֶת אֵל רוּחוֹ" (ו–ח). דוגמא נוספת מצויה בשירת האזינו: "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (דברים ל"ב, ז), ובחתימת השירה: "שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (שם, מו).

מקומם של ההורים כמעבירי המסורת הוא משמעותי ביותר. כיבוד הורים אינו רק מצוה בתחום שבין אדם לחברו, אלא בתחום שבין אדם למקום. אם נקבל את חלוקת עשרת הדברות לשתי חמישיות: בין אדם למקום ובין אדם לחברו – נראה שמצוות כיבוד ההורים שייכת לחלק של המצוות שבין אדם למקום משום שההורים מייצגים את הקב"ה, שכן הם המוסרים את דברי ה' לבנים. כיבוד הורים כולל את ההקשבה אליהם בעת שהם מוסרים את דבר ה'.

ג. הבן הראשון – דין הפסח בשמות

הבן הראשון מופיע בשמות י"ב, כא–כח. נעיין במקור זה, ונעמוד על שאלת הבן ותשובת האב מתוך ההקשר של הקטע:


וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח. וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר. וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם. וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם. וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ. וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ.

"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה" (כד) – מהו ה"דבר"? באופן פשוט, ההקשר הוא הפסח, הנזכר בפסוקים הקודמים (כא–כג). למראה הטקס החריג הבן שואל: "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם" (כו), והאב משיב: "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל" (כז). הן השאלה והן התשובה קונקרטיות. לדברי האב, אנו עושים את הפסח בגלל שה' פסח על בתי ישראל. אין התשובה נסובה על יציאת ישראל ממצרים או למכת בכורות – עניינים אלה אינם רלוונטיים כאן. הסיבה לקרבן היא אך ורק פסיחת ה' על בתי ישראל.

ד. הבן השלישי – פדיון בכורות

המקור השני הוא יוצא-דופן, על כן נמתין מעט ונעיין לפני כן במקור השלישי. הוא מופיע בדיני הקדשת הבכורות בשמות י"ג, א–ב, יא–טז:


וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא. [...] וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ. וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַה' וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַה'. וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה. וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה. וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם.

בין הצו שניתן למשה בעניין הבכורות (א–ג1) למסירתם לעם (יא–טז) מפרידה פרשת חג המצות (ג2–י) בה נעסוק בסעיף הבא. דיני הבכורות כוללים שלושה סוגים: בכור בהמה (יב: "וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה"), בכור חמור (יג: "וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר") ובכור אדם (שם: "וְכֹל בְּכוֹר אָדָם"). למראה פדיון הבכורות שואל הבן: "מַה זֹּאת" (יד1) – הפרשה מתמקדת בדיני הבכורות בלבד, לכן באופן פשוט הבן שואל מה משמעות של פדיון הבכורות. תשובת האב כוללת התייחסות קונקרטית אך ורק למכת בכורות: "בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה’ מִמִּצְרַיִם [...] וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם [...] עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים" (יד2–טו). חוזק ידו של ה' במכת בכורות באה לידי ביטוי בהריגת בכורי מצרים. אין בתשובת האב התייחסות למכלול אירועי יציאת מצרים או להיבטים אחרים בסיפור אלא אך ורק למכת בכורות. בכך דומה פרשתנו לדין הפסח.

ה. הבן השני – חג המצות

לאחר שהוכחנו משני המקורות הראשונים שהשאלה היתה ספציפית והתשובה גם היא ממוקדת, נעבור לבן השני המופיע בשמות י"ג, ג–י, שהוא חריג במעט (כפי שנפרט בהמשך):


וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ. הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב. וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה. שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַה'. מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ. וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם. וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה.

התורה מצוה בקטע זה על אכילת המצות ואיסור אכילת חמץ בלבד. אכילת המצות נובעת מחוזק ידו של ה' שהתגלתה ביציאת מצרים (ג). בשונה מחוזק היד המוזכר בפסוק יד שהקשרו הוא מכת בכורות, כאן רומז הכתוב לכך שמשה גרש את ישראל ממצרים וכך לא הספיק בצקם לתפוח (י"ב, לא–לט). הלשון "חֹזֶק יָד" אולי רומזת לתיאור הגירוש "וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם" (שם, לג). ההוראה "וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה" (פס' ה) מכוונת לעבודה המתוארת בפסוקים ו–ז כלומר אכילת מצה ואיסור חמץ.

חז"ל הבחינו בכך שבניגוד לבנים האחרים הבן אינו שואל, אלא האב מגיד לו מיוזמתו, והסבירו זאת בכך שהבן אינו יודע לשאול; אולם אנחנו נבקש לברר בפשט מדוע הבן אינו שואל? כמו כן, תשובת האב אינה נהירה: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (ח) – מה פשר פסוק זה?

כדי להשיב על השאלות, חשוב לדעת כי בימי קדם נהגו לאכול מצות לאורך כל השנה, כפי שעולה ממספר מקורות בתנ"ך. לוט מארח את המלאכים ומכין להם מצות: "וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ" (בראשית י"ט, ג). גם גדעון הופתע מביקור המלאך והגיש לו מנחה שכללה: "גְּדִי עִזִּים וְאֵיפַת קֶמַח מַצּוֹת" (שופטים ו', יט). גם בעלת האוב אפתה מצות לשאול המלך (שמואל א כ"ח, כד). זוהי ראיה חשובה שכן המדובר בגויה ומכאן יש ללמוד כי אכילת מצות הייתה מקובלת גם בתרבויות אחרות. המשותף לשלושת המקומות הוא שהמדובר באורחים שהגיעו במפתיע ולא היה בידי המארחים מספיק זמן להכין לחם. העובדה ששניים מן המקרים אירעו לעת ערב מוסברת בכך שאפיית הלחם לאותו היום הסתיימה זה מכבר. הבצק שנותר הושאר במשארת על מנת שיתסוס לקראת יום המחר (שמות ז', כח; י"ב, לד), וטרם הספיק הבצק לתפוח. גישה כזו אנו פוגשים גם בדברי חז"ל: "שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה – הלילה הזה כולו מצה".1 לאור זאת יש לומר כי לא מגבלותיו של הבן מנעו ממנו מלשאול (כפי שחז"ל הציעו) אלא דווקא ההקשר – אכילת מצות, מעשה שאינו חריג, לא עורר את תשומת לבו של הבן. על כן נאמר "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ", שכן האב הוא שצריך לפתוח מעצמו ולדבר לבנו.

ביחס לפסוק "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" נחלקו הפרשנים: רש"י על אתר מפרש, בעקבות המדרש: "בעבור שאקיים מצותיו, כגון פסח מצה ומרור הללו". לפי פירוש זה, הביטוי "בַּעֲבוּר זֶה" משמעו בשביל זה. ה' הוציאנו ממצרים על מנת לשמור את מצוותיו כולן. על פי זה הפסח והמצות הן דוגמה למחויבות לכלל המצוות. הבעיה בפירוש היא שהפסקה עוסקת באכילת מצות ואיסור חמץ בלבד ולא בכלל המצוות. יתרה מכך, המשותף לשתי הפרשיות האחרות (פסח ובכורות) הוא שהן מתייחסות למצווה ספציפית. נראה שהמדרש לא יכול היה לקבל שיצאנו ממצרים על מנת שנקיים אכילת מצות בלבד ועל כן הרחיבו זאת לכלל המצוות. אולם, כפי שראינו אין זה פשט המקראות.

בשיעורינו נעדיף את גישת רס"ג, אבן-ג'נאח והרשב"ם,2 לפיהם יש להפוך את היוצרות ומצוות אכילת מצה נובעת מכך שיצאנו ממצרים. פרשנות זו משלמת מחיר מסוים שכן היא נוקטת בדרך של 'סרסהו ופרשהו', אך מתאימה יותר לפרשה המצומצמת ולחטיבה כולה. גם אם צודק הרס"ג עדיין חייבים אנו להסביר מדוע מנוסח הכתוב דווקא באופן הזה. על פי ספר יהושע המילה 'עבור' פירושה תבואה "וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ" (ה' יא), וכך גם באכדית. יתכן ויש כאן כפל משמעות. המשמע הראשון הוא 'בגלל' ולפי זה האב מסביר שבגלל יציאת מצרים אנו נדרשים לאכול למצות. המשמע השני הוא תבואה ולפיו האב מצביע על המצה ואומר "בעבור=בתבואה זו יצאנו". השימוש המכֻוָּן בביטוי החריג תורם לחוויה המוחשית של אכילת המצות. בניגוד לפסח ובכורות שהם טקסים חריגים היה צורך להמחיש את אכילת המצות באופן מיוחד.

לסיכום, בספר שמות שלוש פרשיות המתארות שיח בין אב לבנו. השיחה נסובה סביב מצווה ספציפית הקשורה ליציאה ממצרים: פסח, מצה ובכורות. בהתאמה מלאה גם התשובה היא קונקרטית ונוגעת לאספקט ספציפי של אירוע יציאת מצרים. בדרך כלל הבן שואל שכן המדובר במעשה חריג אם כי בעניין המצות האב מגיד לבן, שכן המדובר במעשה רגיל. השאלה תישאל לעתיד לבוא בעת שיכנסו בני ישראל לארץ.

ו. הבן הרביעי – ספר דברים

נעיין כעת בבן הרביעי המופיע בספר דברים (ו', יז–כה):

שָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְעֵדֹתָיו וְחֻקָּיו אֲשֶׁר צִוָּךְ. וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ. לַהֲדֹף אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'. כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם. וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה. וַיִּתֵּן ה' אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ. וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ. וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה. וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ.

הבן הרביעי שבדברים שונה מן השלושה שבשמות: הבן אינו שואל בעקבות אירוע או טקס חריג אלא שאלתו מתעוררת לאור בחינת מכלול החיים שבמרכזם קיום מצוות האל: "מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם" (כ). הניסוח כולל סוגים שונים של מצוות: עדות, חוקים ומשפטים, ומעיד על כך שזו שאלה כללית, ולא נסובה על מעשה ספציפי. מגמה זו עולה גם מההקדמה לשאלת הבן שניסוחה אף הוא כללי: "שָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְעֵדֹתָיו וְחֻקָּיו אֲשֶׁר צִוָּךְ. וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה'..." (יז–יח). הבן המודע לציווי האלוהי מבקש להבין את תוקפן של המצוות. בהתאמה, גם התשובה אינה פרטנית. הסיפור המכונן את הזיקה בין ה' לישראל מתחיל עוד בירידה למצרים: "עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם..." (כא), וממשיך בתיאור המכות במצרים: "וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה" (כא). התשובה ממשיכה ומסבירה את ייעודו של עם ישראל בארץ ישראל: "לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ" (כג). מכיוון שהשאלה היא על עצם הקשר עם הקב"ה, התשובה היא רחבת היקף, ובסיומה הגדרת הברית: "וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ" (כד).

ז. כנגד שלושה וארבעה בנים דיברה תורה שבכתב – סיכום

לפנינו מבנה ספרותי של 'מספר מדורג'. המבנה כולל שלוש צלעות המצטרפות ליחידה אחת, שעליה נוספת צלע רביעית השונה מקודמותיה. מבנה זה מקובל במקרא. הוא מכונה 'שלושה וארבעה', והוא נועד על פי רוב לייחד את הצלע האחרונה. המקרה שלפנינו הולם מבנה כזה כששלושת הבנים בשמות מייצגים תפישה אחת, והבן הרביעי הנזכר בדברים מייצג תפישה אחרת העומדת בשיאו של התהליך.3 בשלושה הראשונים מעשה המצווה נועד להזכיר את אירועים ספציפיים: הפסח מזכיר את פסיחת ה' על בתי ישראל; אכילת המצות וההימנעות מחמץ את היציאה המואצת; ופדיון הבכורות את המתת בכורות המצרים. לעומתם, אצל הבן הרביעי, הזיכרון מוביל לקיום המצוות כולן. השלושה הראשונים שואלים בעיצומו של האירוע, ועל כן המוקד הוא בכל פעם במקום אחר (פסיחה, בכורות והיציאה) ובמרכזו יצירת דרכים לזכירת האירוע. הרביעי שואל כביכול לאחר שנים רבות, וכשהוא בא לאחר זמן, הוא שואל על קיום המצוות בכללן, והתשובה שנמסרת לו היא העצמת הזיכרון.

יש והמצוות נועדו להזכיר את יציאת מצרים – וכך בספר שמות, ויש שהאירוע ההיסטורי מוביל לקיום מצוות ולקשירת קשר עם הקב"ה – וכך בספר דברים. מצוות הפסח, המצות והבכורות הם זכר ליציאת מצרים אולם זיכרון היציאה ממצרים מניע את האדם הישראלי לקיים את מצוות ה'.

בתורה שבכתב רב המשותף לשלושת הבנים המשוחחים עם אביהם בעניין אירועי יציאת מצרים בספר שמות. נדמה כי הם מייצגים את בניהם של היוצאים ממצרים העסוקים בשימור הזיכרון. לעומתם הבן הרביעי שבדברים אינו שותף ליציאה עצמה. במובן הזה יש כאן מעין פרספקטיבה מאוחרת המביאה את האדם הפרטי והעם כולו להסתכלות מחודשת על יציאת מצרים. כעת היציאה הופכת גורם המכונן את הברית ומהוה גורם המחייב את קיום כלל המצוות.

[העתיק וערך: ניר לואיס - שילוב י"ז]


הערות שוליים:
  1. בנוסף מצות היו שכיחות במקדש לאורך כל השנה. קרבן המנחה היה מ"סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן" (ויק' ב' ד). ↩︎


  2. ר' יונה אבן-ג'נאח, ספר הרקמה (וילנסקי-טנא), שער לב; מובא גם בראב"ע (הפירוש הארוך), שמ' י"ג, ח; רשב"ם שם. ↩︎


  3. על דרך הרמז, גם בספר יהושע מופיע מעין "והגדת לבנך" הקשור בכניסה לארץ (יהושע ד', כא–כב). נוכל לומר שזהו הבן החמישי, וכך ניצור מודל של שלושה וארבעה – ארבעה וחמישה. ↩︎




תגיות:
פסח ספר שמות פרשת בוא ספר דברים פרשת ואתחנן חינוך