HE EN

על הזיכרון

"אני מרגיש שעם הבגרות, או עם ההזדקנות, הזיכרון מעצב מחדש את העבר. כלומר כשאנחנו עושים תשובה אנחנו לוקחים את המעשה של החטא ו'משיימים' אותו, נותנים לו שם חדש, והוא הופך מאנרגיה שלילית למשהו חיובי במציאות שלנו בהווה." דברי ראש הישיבה, הרב יהודה גלעד, בערב חצי היובל לישיבה

ז' תשרי התשע"ט |16.09.2018 | הרב יהודה גלעד

אני נרגש לעמוד כאן, ואני רוצה לפתוח בברכה: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". הברכה היא קודם כל על פי שולחן ערוך (אורח חיים רכה): "הרואה את חבירו לאחר שלושים יום אומר שהחיינו ... והוא שחביב עליו הרבה ושמח בראייתו"; אבל כמובן גם על הרגע הזה, על האירוע הזה שזכינו להיות בו.

השנה גם התחדשה לי תובנה, שכשאנחנו אומרים "שהחיינו" אנחנו לא מברכים סתם על זה שהגיענו לזמן הזה, אלא על זה שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. שזכינו להגיע לזמן הזה עם חיוּת. אפשר להגיע לעשרים וחמש שנה בכוח האינרציה, בכוח של להגיד את אותם דברים, ואפשר אחרת: עם חיוּת. לתחושתי, מי שמבקר בישיבה ורואה את הרוח, את הוויכוחים הסוערים, את התלמידים הצעירים שיושבים ולומדים – רואה שיש שם חיות. היום העברתי שיעור בתורה שכבר העברתי פעמים רבות, ושלושה תלמידים העירו דברים שמעולם לא חשבתי עליהם. פתאום אמרתי לעצמי: וואו! זה מדהים, החיוּת הזאת שעודנה איתנו. ועל זה אנחנו קודם כל מודים לריבונו של עולם ומברכים שהחיינו.

הזיכרונות גוברים. זה באמת ערב מאוד מרגש ברמה אישית, במיוחד לחבורה הזקנה – הרב שמואל חברי הטוב, הרב מאיר שאיתנו מהיום הראשון, והרב ביגמן שלצערנו לא יכול להיות כאן היום. אבל באמת הזיכרונות עולים מאז ימי החלום על הישיבה – משהו מופרך לחלוטין, דרך הטיולים שלי עם הרב שמואל לנסות לקבץ תלמידים, דרך חבלי הלידה, דרך השילובים השונים, רגעים של שיאים, רגעים של קושי, רגעים של אתגר, רגעים של עצבות ושל משבר, רגעים של שמחה ושל חסד – חיים. ולכן חשבתי לעצמי אולי לדבר על הזיכרון.

חז"ל קוראים כידוע לראש השנה 'יום הזיכרון'. "מקדש ישראל ויום הזיכרון", "ביום הזיכרון הזה". ולכאורה זאת שאלה מוזרה, למה יום הזיכרון? אני חושב שאם היו שואלים אותנו היינו אומרים אולי יום תרועה, אולי יום ההמלכה, אבל חז"ל בחרו להתעסק דווקא במהותו של היום הזה, "יום הזיכרון". בתודעה הישראלית שלנו יום הזיכרון הוא הרי משהו אחר לגמרי... פעמיים מוזכר בתורה הראשון לחודש השביעי, ראש השנה – פעם בפרשת אמור ופעם בפינחס; אבל במפגש הראשון באמור הוא נקרא "יום זכרון תרועה". בפעם השנייה הוא נקרא "יום תרועה". כלומר חז"ל כנראה הכירו בכך. הם הבינו שבפעם השנייה, בפרשת הקרבנות, כתוב מה לעשות, אבל הפעם הראשונה מבטאת את המהות של היום – יום של זיכרון על ידי תרועה.

מה זה הזיכרון הזה? יש דעות שונות. על פי הפשט לכאורה "והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם". חז"ל אומרים "אמרו לפני מלכויות", "יעלה זכרונכם לפני" וכדומה. אבל הרמב"ם לוקח את הזיכרון לכיוון השני. הוא כותב שהזיכרון הוא הזיכרון האנושי. וכך כותב הרמב"ם: "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל". הרמב"ם אומר שהזיכרון הוא שלנו. אנחנו זוכרים את הדברים החשובים באמת, ואז ממילא נזכרים לפני רבונו של עולם. זהו הזיכרון האנושי שלנו.

לאחרונה נתקלתי באיזה ביטוי, במאמר שקראתי, על "פלסטלינה וזיכרון", הזיכרון כפלסטלינה. וזה ממש הבזיק בי איזו הארה, שבעצם יש בזיכרון משהו שמשתנה כל הזמן, שהוא יוצר כל הזמן. את אותם חומרים עצמם אנחנו זוכרים באופן שונה. הרי יש שאלה ידועה בנוגע לתשובה, כיצד התשובה משנה את העבר. הרי חז"ל אומרים שאם אדם עשה תשובה מיראה זדונות נעשים לשגגות, עשה מאהבה נעשים לו זכויות; וכולם שואלים: הרי הזמן הוא בלתי הפיך, איך אפשר לשנות את העבר?

יש תשובות מתשובות שונות. אומרים שהאדם לוקח את החטא, ואת אותן אנרגיות שהכניס בחטא, ואותה תשוקה ועוצמה ואהבה, פתאום זה מעלה אותו כלפי מעלה, מסיק אותו כלפי מעלה. יש תיאורים נפלאים כאלה של הרב סולוביצ'יק ב'על התשובה', שכוחות של החטא פתאום מסייעים לו וממילא זה משנה את העבר. זאת תשובה מסוג אחד, תשובה קלאסית. יש התשובה הרדיקלית שרבים בטח מכירים, ר' צדוק שאומר שהתשובה משנה את החטא ופתאום החטא מושלך לריבונו של עולם אתה הסיבות לבם אחורנית. כשאדם מגיע לרמה של תשובה אמיתית פתאום גם החטא כבר לא שלו, הוא הופך להיות מעשה של רבונו של עולם וככה זה משנה את העבר.

אבל בפשט הדברים, נדמה לי שבאמת הזיכרון משנה את העבר. קודם כול ברמה האישית אני מרגיש את זה בשנים האחרונות. לפני פחות או יותר שנתיים נפטר אבי מורי בשיבה טובה, ולפני כשמונה שנים נפטר מורי וחמי רבי הרב עמיטל. אני שם לב שבכל מיני דברים, שיחות כאלה ואחרות שהיו לי איתם, שבזמנו נראו לי סתמיות לגמרי – פתאום היום מקבלות משמעות. הזיכרון לש ומעצב אותן בצורה אחרת. מצד שני דברים שהיו משמעותיים, פתאום הופכים היום להיות אחרת. ואני מרגיש שעם הבגרות, או עם ההזדקנות, הזיכרון מעצב מחדש את העבר. כלומר כשאנחנו עושים תשובה אנחנו לוקחים את המעשה של החטא ו'משיימים' אותו, נותנים לו שם חדש, והוא הופך מאנרגיה שלילית למשהו חיובי במציאות שלנו בהווה.

ומכאן אלינו. חצי יובל שנים שאנחנו מציינים כאן מביא אותנו לאשד של זיכרונות, והם חלק משמעותי מהחיים שלנו. אני לא יכול להגזים בתיאור ההתרגשות המציפה אותי כשאני רואה פה אנשים שלא ראיתי שנים, וחושב שבאיזשהו מקום נפגשנו, לאיזושהי נגיעה שלפחות אז הייתה משמעותית. ממרחק הזמן אולי כל אחד מעצב ולש את זה מחדש, אבל לפחות לי היא הייתה משמעותית.

ואני מרגיש אסיר תודה. ותחושה שזה לא היה יכול להתקיים בלעדיכם. ודאי בשילובים הראשונים, בבחינת "חסד נעורייך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר" – ההליכה אחרי רעיון מוטרף. גם השילובים שלאחר מכן, כולנו יודעים שלא בכל מקום התקבלנו בצורה טובה, ותלמידים שבחרו לבוא אלינו, לצאת איתנו למסע הזה, לצמוח איתנו ולהצמיח אותנו – זה לא מובן מאליו. זאת התודה הנוספת. אני מרגיש שהייתי אדם אחר לולא פגשתי אתכם, לולא נתקלתי בישיבה. ועל כך תודה גדולה לכם.

אני מאמין שעבור כל מי שנמצא פה, הישיבה תופסת מקום בסל הזיכרונות שלו. ואני רוצה להזמין אתכם לעשות את התרגיל הזה של העיצוב מחדש של הזיכרון. זאת אומרת, זאת הייתה שנה בחיים שלכם, לחלקכם זאת הייתה שנה משמעותית מאוד, לחלקכם פחות, אבל לכל אחד זה נגע במשהו. אפשר לתת כל מיני כותרות לעיסוק הייחודי של השנה הזו. אפשר לקרוא לזה במילים הגבוהות "לימוד תורה" ו"עבודת ה'", ואפשר לקרוא לזה שנה שעסקתם בעצמכם, בפיתוח האישיות שלכם, בהתכנסות פנימה. שום דבר פונקציונלי, לא לפרנסה, ולא לימודים למבחן ולא לתואר, פשוט לימוד לשמה, במובן הרחב שלו. ואני חושב שגם היום, במרחק של הרבה שנים, אפשר עדיין להפיק מהזיכרון הזה משהו, ככל שנעשה אותו יותר משמעותי בחיינו.

נראה לי שהיום, כשרובכם נמצאים כבר בחיים, בשאלות של פרנסה ולימודים ועוד – מרוץ החיים הרבה פעמים משכיח מאיתנו דברים עמוקים ומשמעותיים. זיכרון הישיבה יכול להיות מעין עוגן המאפשר מדי פעם להזכיר את הדברים החשובים שלשמם אני מאמין שבאנו לעולם. אני מקווה שנוכל לעצב מחדש את הזיכרון הזה באופן שהוא ימשיך להפרות אותנו גם היום, להעמיק את החיים שלנו, את עבודת ה' שלנו, את היחסים האישיים שלנו, האנושיים שלנו, בין אדם לחברו, בין אדם למקום.

אנחנו רוצים לקוות שהערב הזה לא יהיה חד פעמי, ולפחות למי שחפץ בכך תהיה הזדמנות להמשיך את הקשר הזה. זה קשר הדדי. אני חושב שאפשר לעשות ממנו משהו משמעותי. התפילה שלי היא שנצליח באמת להפרות ולהעמיק את הזיכרון הזה, שיהיה יותר משמעותי בחיים שלנו. ובאמת לשפר אותנו כבני אדם, כאנשים, כעובדי ה', ובזכות זה תיענה תפילתנו, תפילה שנתחיל לומר אותה בימים הללו: "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך אלוקים חיים". חידושי הרי"ם אמר שצריך לפסק את הברכה כך: "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים למענך". שחיינו לא יהיו חיים סתם, שיהיו חיים למענך. אפשר להבין את זה באופן הפשוט ש"למענך" הכוונה למען רבונו של עולם, ואפשר גם להבין – למען משהו שהוא מעל החיים. "למענך, אלוקים חיים".

[תודה רבה לידידיה טוברמן (שילוב כג) על התמלול]


תגיות:
חצי יובל לישיבה דרכה של הישיבה זיכרון ראש השנה