HE EN

לתת מקום לקדושה להיכנס / ד"ר קלמן נוימן

י"א אדר התשע"ז |9.03.2017 | אורחים

הימים הנוראים מהווים תקופה של חשבון נפש ושל חידוש מחויבותנו לקב"ה. אל שאלה אחת יש להידרש – כיצד ניתן להגביר את הנוכחות של הקב"ה בחיי היום-יום שלנו? מצד אחד הדבר נראה פשוט: האין נוכחות זו נובעת באופן טבעי מעצם הכרתנו במציאותו? היכול להיות דבר חשוב יותר בחיינו מיחסנו לקב"ה? האם אין זה ברור שתחושתנו כעובדי ה' צריכה למלא את תודעתנו בכל רגע ורגע? נראה שזאת צריכה להיות הדרישה מכל אדם מאמין, כדברי הרמב"ם "צריך האדם שיכווין כל מעשיו כולם כדי לידע את השם ברוך הוא בלבד... נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו כולן עובד את ה' תמיד" (הלכות דעות ג, ג).

אולם אנו יודעים שאידיאל זה קשה להשגה. גדולי החסידות תיארו את האדם כנמצא בתנועה מתמדת בין "רצוא" של התקרבות לה' ל"שוב" של התרחקות ממנו, אך האתגר קשה עוד יותר בעולם המודרני, שבו (כדברי הסוציולוג מקס ובר) העולם איבד מן הקסם שבו. אצל רבים מאתנו, במקום שהחוויה הדתית תלווה אותנו בכל רגע, היא ממודרת בתוך מתחמים סגורים. דומה כי רוב האנשים, ובעיקר אלו שעיסוקיהם היומיומיים חורגים מתחומי תורה ורוחניות, אינם נמצאים בתודעה מתמדת של עבודת ה'.

לעתים מוצגת גרסה פשטנית של תורת הרב קוק זצ"ל ושל משנת "תורה ועבודה", כאילו ניתן לדלג בהיסח הדעת על הפערים בין קודש וחול ובין גוף ונשמה, כאילו ניתן להצדיק כל דבר בשם "תורת האחדות הכוללת" ו"קידוש החול". תפיסות מעין אלה המחלחלות לציבורים רחבים עלולות להוות הצדקה שטחית לכל טרנד עכשווי ולכל פן של תרבות ההמונים.

מה אפשר להציע לאדם השרוי בשגרת היום-יום ושואף להעמיק את עבודת ה' שלו? דווקא המציאות הממודרת, אשר בה עבודת ה' איננה מלווה את האדם בכל רגע ורגע, קוראת לנו לפתוח פתח לקב"ה באותם זמנים המוקדשים לקיום מצוות. הרמב"ם במורה נבוכים מציע להשתמש בזמנים אלו כהזדמנות להחדיר את אהבת ה' לחיינו. "דע שכל המעשים האלה של עבודת ה', כגון קריאת התורה התפלה ועשיית שאר המצוות, אין מטרתם אלא שתרגיל עצמך לעסוק בציוויו יתעלה. ולא תעסוק בענייני העולם כזה כאילו אתה עוסק בו יתעלה ולא בזולתו" (מורה נבוכים ג, נא). נראה כי כוונת הרמב"ם היא שהמצוות מעניקות לנו מעין "בועה" בתוך הזמן, המייצרת את הזדמנות המפגש עם ריבונו של עולם עצמו. דווקא בעולם מחולן יש משמעות יתרה לזירת מפגש זו. המצוות כפי שהן, גם ללא פרקטיקות מחודשות, עשויות להיות מֵעֵבר לערכן העצמי גם הזדמנות לתרגול המודעות של עבודת ה'.

הדבר כמובן מחייב מאמץ. קיום מצוות מתוך הרגל או "זרימה" של מצוות אנשים מלומדה איננו יכול למלא תפקיד זה. גם פתרונות קסם אינם בנמצא בנושא זה. למשל, חידושים בתפילה שנועדו לעורר התלהבות (כאמירת "לשם ייחוד" או תפילה בנוסח קרליבך) דרכם להפוך עם הזמן לחלק מאותו הרגל שניסינו לברוח ממנו. אך אם נשים לכך לב, למצוות יש פוטנציאל לשמש מנוף להגברת המודעות לקב"ה. יתר על כן, ייתכן שאנשים שונים יכולים למצות את היכולת הזאת על ידי קיומן של מצוות שונות. אחד ימצא את הערך המוסף של עבודת ה' בלימוד תורה, אחר יחוש אותו בשעת תפילה ושלישי יחווה חוויה זו בשעת קיום מצוות בין אדם לחברו. אם נתייחס למצוות לא רק בתור חובה אלא בתור הזדמנות להביא את הקב"ה אל חיינו, האיכות שבה נקיים אותן תשתנה באופן משמעותי. ניקח לדוגמא את השבת – שגם אם היא מתייחדת בתפילות, בארוחות, במצוות עשה ובמיוחד בלא תעשה, האם אנו אכן מרגישים שזו הזדמנות לא רק לנוח מימות החול, אלא גם להחדיר קדושה לחיינו?

זאת ועוד. אולי אנו מחפשים "חוויה של עבודת ה'" שאיננה הדרך היהודית הבלעדית. אולי עבודת ה' היהודית איננה מתבטאת רק בחוויות שיא של התרוממות רוח. מורנו הרב עמיטל זצ"ל היה רגיל להזכיר את דברי המהר"ל על המדרש שמובא בהקדמת העין יעקב, המצביע על כך שעבודת ה' איננה מתרחשת דווקא ברגעי שיא של דבקות עילאית, אלא בעבודה יום יומית של הרגל קבוע - והקביעוּת היומיומית הזאת היא היא המבטאת את עשיית רצון ה'.

בהקדמתו לספר "עין יעקב" מביא הרב יעקב בן חביב (חי בראשית המאה הט"ז) מדרש שהוא איננו מכיר את מקורו:

בן זומא אמר מצינו פסוק כולל יותר והוא "שמע ישראל" וכו'. בן ננס אומר מצינו פסוק כולל יותר הוא "ואהבת לרעך כמוך". שמעון בן פזי אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא "את הכבש אחד תעשה בבוקר" וכו'. עמד ר' פלוני על רגליו ואמר הלכה כבן פזי.

על מדרש זה אומר המהר"ל (נתיב אהבת הרע , פרק א)

...ומה שאמר בן פזי "את הכבש האחד תעשה בבקר הוא כלל גדול בתורה יותר" רצה לומר מה שהאדם עובד השם יתברך בתמידות הגמור והוא עבדו, וכמו שהעבד לא סר עבודתו מן אדון שלו רק הוא עובדו תמידי, ולכך אמר "את הכבש האחד תעשה בבוקר" שזה נאמר על קרבן תמיד שחר וערב דבר זה הכלל בתורה, שתכלית המכוון שיהיה האדם עבד להקב"ה וכל שאר התורה פירושא שעל ידי המצות הוא עובד את בוראו לגמרי.

לא מזמן צוין סיום הדף היומי. רבבות השקיעו מזמנם יום-יום במשך שבע שנים ועסקו בתורת ה' מעבר לחובה ההלכתית. האם אין כאן ביטוי עמוק של עבודתו, גם אם הלימוד היומי לא נעשה "באימה, ברתת ובזיע"? האין בשגרה הזאת, על אף שאיננה מלווה ב"ברקים ורעמים" חווייתיים, משום עבודת ה' עמוקה? כמובן, לצד "תמידים כסדרם" יש צורך ב"מוספים כהלכתם". יש צורך ביציאה מהשגרה כדי שהעבודה הקבועה לא תהפוך לחסרת משמעות. הזמנים המקודשים הבאים עלינו לטובה עשויים לשמש מנוף לכך; אך לאחר העלייה לשיא, גם השגרה האפורה מקבלת פרספקטיבה אחרת.

***

[מתוך וזאת ליהודה 3 – למאמרים נוספים מהגיליון לחצו כאן]


תגיות:
וזאת ליהודה עבודת ה' התמדה קדושה