HE EN

לשתוק עם אלוהים: שיחה עם אהרן אפלפלד

הרב שמואל ריינר ונילי בן ארי בשיחה עם הסופר אהרן אפלפלד. על אמונה, תפילה וכתיבה

י"ז טבת התשע"ח |4.01.2018 | הרב שמואל ריינר


בצעירותו אהב מאוד להתפלל. היה מתעורר לפנות בוקר ומצפה שעגלות ייכנסו לרחבת החצר ויהודים גבוהים, יהודי הרים, ימלאו את חדר התפילה.
תפילת יחיד עשויה גם היא לרומם את הנפש, אבל אין כמו תפילה במניין. הקולות הרבים, המלאים והחזקים, נושאים אותך כמו רפסודה על גבי גלי הנהר, ואתה מתמזג עם הקולות והשאגות ולרגע נדמה לך שעוד מעט ייקרע הגג מעל הבית וא-לוהים בכבודו ובעצמו יתגלה אל עדתו הקטנה. (מים אדירים, הוצאת כנרת-זמורה-ביתן, 2011)

העפלנו לירושלים ושם, בביתו החמים, התוודענו אל אהרן אפלפלד. מנגינת דבריו היא כנחל שמימיו שקטים אך חודרים עמוק. כל מילה נשקלת, וכל משפט שיוצא מפיו בהיר, חד וענייני.

בראשית שיחתנו משתף הרב שמואל ומספר לאפלפלד: "לפני שנה חילקתי לתלמידיי בישיבת מעלה גלבוע את הספרים שלך וביקשתי מהם שיסמנו כל מקום שבו מוזכרת תפילה. פעם אחר פעם אני רואה שבסיפורים שלך יש הרבה דיבורים על תפילות. בעין חילונית-מפא"יניקית התפילה היא ביטוי לחולשה, כמו בסיפור האיש שלא פסק לישון. עם זאת, בסיפור החיים שלך אתה מתאר עד כמה השתדלת ללמוד להתפלל, ואתה כותב: "מאיש קשה למדתי להתפלל". המשפט הזה מטלטל. מכאן גם נובעת השאלה הראשונה:

בזמן שכל העולם מתרחק מהתפילה, אתה מתקרב ומגלה עניין בתפילה. אתה דבק בתפילה למרות שהמלמד הוא "איש קשה". אתה נשאב לתפילה, מתעקש לבוא, אפילו אחרי המלחמה, כשכולם מאבדים את האמון ועוזבים. איך אתה מסביר את זה?

אהרן אפלפלד: "אני בא ממשפחה מאוד מתבוללת, משפחה אמידה ותרבותית. שמענו הרבה מוסיקה, וצפינו בתיאטרון ובקולנוע. הייתי בן יחיד, ומילדותי הוריי היו לוקחים אותי איתם לאירועים תרבותיים. אצלנו ללכת לטייל היה להתעמק בנוף, ובביקור בתערוכה לא רק מתבוננים בציורים – אלא גם משוחחים עליהם. הוריי המירו את האמונה הדתית באסתטיקה.

נסענו כל קיץ, לחופשות ולחגים, לקרפטים, שם היו לי סבים ששמרו על אורח חיים דתי. סבא מצד אמא היה שומר מצוות לא קפדן. היה איזה יופי באורח חייו הדתי. הייתה בו שתיקה. לא היו דיבורים. השתיקה הייתה מעין דיבור שבהבנה, מעבר למילים. לא הבנתי אז, אבל היום אני יודע שהשתיקה הייתה חלק מאורח חייו הדתי. סבא היה בעל אחוזה גדולה. עבדו בה נוכרים שמאוד חיבבו אותו, והם היו באים להתייעץ איתו גם בנושאים אישיים. התבוננתי עליו הרבה בחודשים בהם שהיתי אצלו. הוא היה לוקח אותי לבית הכנסת שלו. זה היה בית כנסת מיוחד במינו. הוא היה עשוי כולו מעץ, בחוץ כיסו אותו מטפסים אדומים, ופתח צר ונמוך גרם לבאים להשתחוות בכניסתם. בית הכנסת, שהיה פעיל רק ביום שישי ושבת, ובקושי נאספו בו מניין יהודים, לא היה גדול, והיו בו ספסלים וארון קודש עשויים עץ. אני זוכר שני ריחות מבית הכנסת - ריח נעים של נסורת, וריח הפרחים שלבלבו על אדני החלונות. התפילה התנהלה בשקט. לא בקול. תפילה כבושה, לא כזו שצועקים בה לשמים. הייתה לי תחושה שא-לוהים שוכן בארון הקודש ועל כן מאוד פחדתי כשהיו מוציאים את ספר התורה מהארון.

היו דברים שהתמיהו אותי ושאלתי את סבא. למשל, ראיתי שכאשר הוא קם בבוקר, הוא מקפיד לפתוח את התריסים, עוד לפני שנטל את ידיו והכין עצמו לתפילה. סבא הסביר לי: 'כדי שלא תהיה מחיצה ביני ובין השמים'.

בבית הוריי היו ספרים בכל מקום - על השולחן, על הכיסאות, על המיטה ומתחת למיטה. אצל סבא היה רק ספר אחד. כששאלתי, אמר לי: 'עד שלא גומרים ספר אחד, לא מתחילים ספר שני. לא קופצים מספר לספר'.

אורח החיים היהודי של סבא היה מלווה בשקט רב, שקט שהוא קלט מהעצים ומהנחל. זה היה שקט טוב אבל טעון.

על אף שבבית הוריי היה היצע גדול של תרבות, אהבתי לבוא לסבא. אהבתי את התחושה הרליגיוזית, שלא הייתה מלווה בלימוד. סבא היה מוציא סידור ומראה לי, אבל זו לא הייתה דתיות של לימוד, אלא דתיות של חוויה.

בנוסף לכל התמונות של המלחמה האיומה, הגטו, המחנה, הבריחה אל היערות, שנשמרו אצלי, המראות של סבא והחוויות שלי איתו הם אלה שבנו את אישיותי, ואת אישיות ילדיי, למרות שכל זה היה רק עד גיל שבע.

כשאני כותב על יהודים מתבוללים, אני כותב על הוריי ואז גם אני מתבולל לחלוטין, ומבין אותם לגמרי. אך כשאני כותב על יהודים שומרי מסורת, אני כותב מתוך עולמו של סבא, ואז אני יהודי שומר מסורת. שום דבר מהעולם המסורתי אינו זר לי. אין דבר שאני מסתדר עמו באופן מלא, אבל אני כותב מתוך הזדהות מלאה".

אתה כותב על צדיקוּת בעולם המתבולל, צדיקות שאיננה דתית במשמעות הקלסית של המושג "צדיקות". מהי צדיקות בעיניך, והאם השיבה לסבא היא סוג מסוים של "תשובה"?

אהרן אפלפלד: "לימים, כשהתחלתי ללמוד תנ"ך, התרשמתי מהמושג 'נאסף אל אבותיו'. אני מבין אותו כחיבור אל האבות. כחזרה מתמשכת אליהם. הרליגיוזיות מטבעה מורכבת. למשל, הדודים שלי היו קומוניסטים, אבל הם נהגו כמו יהודים דתיים, כשעזרו לאנשים. הם עזרו לכל האנשים, לא רק ליהודים. בשם הקומוניזם, הם שרפו בית חרושת קטן לקרטונים שהעסיק חמישה או שישה יהודים, כי בעיני הדוד שלי ניצלו שם את העובדים. 'הצדק צריך להתחיל בבית', אמר הדוד שנהג בפנאטיות דתית בערך של עזרה לזולת. רליגיוזי – פירושו שהעיקר הוא הרגש, היחס לבני אדם, היחס לחפצים, העדינות שמתלווה לזה. אין רליגיוזיות בלי קיום מצוות מסוימות, אבל הדגש הוא על היופי והעדינות ולא על הדקדקנות, על החוויה יותר מאשר על המעשים.

מרטין בובר וגרשֹם שלום היו המורים שלי. הם הגדירו את עצמם כאנרכיסטים דתיים. הם אהבו להשתקף ביהדות. קיימתי עם שניהם המון שיחות. הם אלה שקראו את הסיפורים הראשונים שלי והם שעודדו אותי. כל זה לא ישתווה למה שקיבלתי מסבא".

אתה מספר על אנשים שלפני ואחרי השואה. אמנם אתה לא מספר על המחנות, אבל על ההתרחשות שמסביב. אתה מחשיב את עצמך כסופר שואה?

אהרן אפלפלד: "הייתי ילד בשואה. אל מול הזוועות, המנגנון הרציונלי שלי רפה מאוד. הייתי במחנה עם אבא עד שלקחו אותו לעבודה. נשארתי לבד. יצאתי מתחת לגדר, כי אז הגדרות עדיין לא היו חשמליות. אף אחד לא אמר לי לברוח, אבל ראיתי שהנשים והילדים גססו ומתו, והסקתי מזה שצריך לברוח.

התחלתי להבין את השואה, רק כשהייתי בארץ. המחשבה הייתה אז שהניצולים המבוגרים יסתדרו, ואת הילדים שלחו לקיבוצים ולמושבים. עברנו תהליך של אינדוקטרינציה ארץ-ישראלית. מצד אחד, הרגשתי את השנאה האדירה שהייתה כאן בארץ לניצולי השואה – בן גוריון הורה לסגור תיאטרון אידי כי 'כאן זה לא כצאן לטבח'; ציירו את הניצולים כאנשים מכוערים שאיבדו את כושר החיים. מצד שני, באופן אינסטינקטיבי נמשכתי אליהם. ידעתי שיש להם אוצרות נפש בלתי רגילים, שהם עברו גיהינום, ולא אחד. הייתי מזהה אותם. אנשים שעברו את השואה מריחים אחד את השני. יש לי אהבה גדולה אליהם ואני מצר כל יום שהוציאו להם שם של מסכנים. כל פעם שבה הם מבקשים עזרה, לא נותנים להם, וכשכבר נותנים – נותנים מעט מאוד.

אצל הניצולים, היהדות הדתית הנורמטיבית היא זעיר-בורגנית. אין בה התפרצות. אין בה אש. היא 'בסדר'. כיום זו תופעה מודרנית. היהודים היו הכי עניים במזרח-אירופה, אבל לא הייתה בהם עליבות. הייתה אמונה, ובמקום שיש אמונה אין עליבות. ביקרתי הרבה במאה שערים – גם שם יש עוני, אבל אין עליבות. אני אוהב את הילדים שגדלים שם. בתמונות שיש לנו מהשואה יש עליבות, כי הן תמונות מגמתיות שהגרמנים צילמו. מטרתם הייתה ליצור הצדקה להשמדה – שיראו אותם בעליבותם, 'תראו איך הם נראים, צריך להשמיד אותם'. צריך לזכור שבשואה היו גם אנשים ששמרו על צלם אנוש".

איך זה שהשואה לא נזכרת בספריך באופן טראומטי?

אהרן אפלפלד: "אני שבעים שנה בארץ. אני כותב על העבר. אינני יכול לכתוב על המוגלה עצמה, לכן אני עוסק ברקמות. התפיסה הספרותית בארץ היא בעיקר תמטית: בעד הארץ, נגד הערבים. ספרות היא לא פסיכולוגיה ולא סוציולוגיה. היא פנימיותו של האדם. ספרות היא עולם פנימי. לא ריאליה. אני לא כותב סוציולוגיה של יהודים בקרפטים, אלא כותב על ההורים שלי כי זה מה שנצרב אצלי".

אתה במחלוקת עם עמוס עוז וא"ב יהושע – הם מאוד בכאן ועכשיו, בקונקרטי. אתה אומר בכתיבתך: 'עִזבו אותי, אני נמצא בספֵרה אחרת'.

אהרן אפלפלד: "אני לא מתנשא, אני לא בספֵרה אחרת. תפיסת העולם שלי שונה, והיא זו שקירבה אותי ליהדות על כל ענפיה. אני מקפיד ללמוד כל יום ליקוטי מוהר"ן. אני מתחבר עם רבי נחמן ועם הבעש"ט. אני לומד כל יום פרשת השבוע. היהדות היא בתוך-תוכי. התעמקתי יותר בקבלה ובחסידות ופחות בהלכה, ואני מצר על זה. למדתי גמרא אצל הפרופסורים אפרים אורבך ושמחה אסף, אבל זה לא היכה בי שורשים כמו ליקוטי מוהר"ן. אני מצר על זה כי יהדות היא צירוף של אגדה והלכה, תלמוד ומדרש. לצד הבעש"ט – שהוא האגדה – תמיד היה הגר"א. ביאליק כתב הלכה ואגדה".

מהיכן אתה שואב האופטימיות שלך?

אהרן אפלפלד: "אחרי השואה הדרכתי בבית ספר לריקודים סלוניים. למדתי קצת ריקודים סלוניים בבית קפה, אני מוזיקלי, ומה שזכרתי היה מספיק כדי ללמד. התלמידות היו נשים ממועצת הפועלות בסניף של מפא"י – ניצולות שואה. זו חוויה מאוד עמוקה ללמד ניצולות שואה לרקוד. הנשים הללו – עולמן אבד עליהן, ובכל זאת הן רצו לחיות, לרקוד. זה טבע האדם. אנשים רוצים לחיות. כך ברא אותנו הא-ל".

לאיזה קורא אתה מכוון את הספרים שלך?

אהרן אפלפלד: "למה לכוון? הספרים שלי מתורגמים לאנגלית, ליוונית, לצרפתית ולעוד שפות. הדבר החשוב ביותר עבורי הוא המילה, המשפט, הפסקה ולבסוף – הפרק. על זה אני עובד כמו נגר. אני לא סופר של סיסמאות. לא כותב פוליטיקה, לא עוסק בחברה או בהכללות. האינדיבידואל הוא ענייני. אין לי משנה פילוסופית. הרבה מאוד קוראים את ספריי ביפן, בסין ובאירופה. אני מקבל מכתבים משם. מה הם רואים בדבר הזה? מה להם וליהדות? הם רואים בי סופר שכותב את נפש האדם".

איך אתה מתמודד עם פרסום ספריך בגרמניה, במקום שבו נרצחה אמך?

אהרן אפלפלד: "אני מופיע שם רק כשיוצאים הספרים שלי. לא מעבר לזה. כשאני שם, אני מוקף אנשים צעירים, שאולי האבות שלהם ואולי רק הסבים שלהם חיו בתקופת השואה. יש לי אובססיה נגד נקמה. אני נוגע באובדן על ידי התחושה, הרגש.

כשעולה נושא כל כך קשה כמו שאלת המוות, הדבר היחיד שאפשר לעשות איתו זה מה שסבא שלי עשה – לשתוק.

היה איזה גוי שהיה מזכירו של גתה והעלה בכתב את השיחות שלהם. פעם שאל הגוי את גתה: 'מה דעתך על המוות?'. גתה אמר לו: 'יש לי רעיון – הבה נשתוק על הנושא הזה שנה'.

הרי ברוב השאלות הגדולות – מה יש לנו לומר? מה יש לנו לומר על המוות, על תפקידו של האדם בעולם הזה? רוב הדיבורים על הנושא הזה הם פטפוטים...

אפשר לכתוב על געגועים כי הם באים מתחום הרגש. אבל על המוות? מה משמעותו? גם על שאלת הא-לוהות – מה ניתן לכתוב?".

הרב שמואל: במסילת ישרים כתוב: "כי האדם מרגיש מאד בעלבונותיו ומצטער צער גדול, והנקמה לו מתוקה מדבש, כי היא מנוחתו לבדה", אבל יש דבר יותר מתוק - לוותר עליה!

אהרן אפלפלד: "אם כבר הזכרת דבר מתוק, אצל חסידים מקובל שבאמצע התפילה קוראים 'טעטע זיסר' – א-לוהים מתוק! המתפלל מייחס לא-לוהות מתיקות, לא חוכמה או מסתוריות, אלא דבש. הייתה בחסידות עבודה באקסטזה (לפעמים דווקא מילה לועזית מציינת את המושג באופן יותר קולע). הייתה תחושה כזו שהאוויר סביבך בוער.

סבא מצד אבא היה למדן, לא חסיד. בראש השנה וביום כיפור הוא היה בעל-קורא אצל הרבי מוויז'ניץ. אולי הקפדנות שלי באה ממנו, אבל מסבי השני למדתי את האהבה החושית של הא-ל".

מהו 'הסיפור הגדול' שאותו אתה רוצה לספר לנו?

אהרן אפלפלד: "לפי השאלה הזו, אני יודע הרבה מאוד ובאחד הימים אוציא את כל הידע שלי בספר אחד – אבל לא כך. אני שמח על כל רבע פרק שיוצא, על כל חצי פרק. אני שמח, וזו לא סתם אמירה.

אין לנו באמת יכולת להבין מה אנחנו עושים בעולם הזה. מה שלימדו אותך, ומה שלמדת – שונים זה מזה. מה שמאפיין את האדם היא החלופיות שלו. הוא בן חלוף. היום הוא נמצא, מחר איננו.

אני לא עוסק בגדולות. ראינו איזושהי פינה בחיים, ראינו משהו שעניין אותנו, ריגש אותנו – זה משהו משמעותי. א-לוהים שוכן בפרטים הקטנים, לא בתפיסת עולם.

אני מפויס היום יותר. למרות שאף פעם לא הייתי מרוגז...".

אנו נפרדים בתחושה משותפת שיש באיש היקר הזה שקט זורם שקשה לעזוב.

אנחנו לוקחים איתנו מתינות, חיוך והכלה שאומרים כי לא ניתן לשנות את ההיסטוריה של מה שקרה, אבל אולי ניתן לקוות לעולם טוב יותר.



פורסם ב'עמודים' 775, תשרי–חשוון תשע"ו. לקריאה כקובץ PDF לחצו כאן.


תגיות:
אהרן אפלפלד נילי בן ארי תפילה אמונה ספרות שואה נקמה עמודים ראיון