HE EN

כל הנקודות כבר מתחברות לקו: חשיבותו של ההקשר

הנקודות המתחברות לציור, כמו גם הסיפור ההיסטורי שעומד ברקע של מצוות הביכורים ושל שאר מצוות ספר דברים, מעמידים על חשיבותו של ההקשר להענקת משמעות לפרטים בתוך התמונה הגדולה. זו תשובתו של משה רבנו למחלוקת הגדולה בין הוליזם לרדוקציוניזם. דרשה לפרשת כי תבוא תשע"ח, ודברים לזכרו של שמעון הקשר ז"ל

כ"ב אלול התשע"ח |2.09.2018 | הרב דוד ביגמן

לפני כמה שנים ביקרתי במוזיאון לאומנות בניו יורק, וראיתי שם אב ובן שעמדו מול ציור של הצייר הצרפתי קאמי פיזארו. פיזארו צייר בין השאר בסגנון שנקרא 'פוינטיליזם', סגנון שמשתמש בנקודות ובצבעים משלימים ליצירת התמונה השלמה, בדומה לשימוש בפיקסלים במסכים. ייחודיות הסגנון היא כזו שבמבט מקרוב אפשר לראות היטב את הנקודות אך לא את התמונה השלמה, ואילו במבט מרחוק הנקודות מתלכדות לתמונה שלמה, אך אותן כבר בקושי רואים.

האב ובנו עמדו ממש קרוב אל התמונה, והאב שאל את הבן: "מה אתה רואה?" מהמקום שבו עמד לא הצליח הבן לראות דבר, מלבד אוסף נקודות שנראה חסר כל פשר, וודאי שאיננו מתחבר לתמונה שלמה. האב לקח את הבן צעד אחורה, ושאל: "עכשיו אתה רואה?" אך הבן עדיין לא ראה. הם צעדו עוד צעד אחורה, אך הבן עדיין לא הצליח לגבש ציור ברור מאוסף הנקודות שהיה תלוי מולו. כך המשיכו לצעוד עוד כמה צעדים אחורה, עד שפתאום: "וואו!", נשמעה פליאה עצומה בקולו של הבן. לפתע הוא הצליח לראות את התמונה הגדולה ולזהות את הציור ואת הדמות שעלתה מחיבור הנקודות הרבות.

את התמונה הזו אפשר לראות בפרשת כי תבוא, כאשר חוזר משה רבנו על מצוות הביכורים, ומצווה את העם כך (דברים כו, א–ב):

והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוהיך נֹתן לך נחלה וירשתה וישבת בה. ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלהיך נתן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם.

אך משה אינו מסתפק במצוות הביכורים המיועדת לפרט, כפי שהייתה מוכרת לנו בחומשים הקודמים, אלא הוא מוסיף לה דרישה נוספת – 'מקרא ביכורים', מצווה לספר בקצרה את סיפור יציאת מצרים במעמד הבאת הביכורים (שם, ה–ט):

וענית ואמרת לפני ה' אלוהיך ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב. וירעו אתנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבדה קשה. ונצעק אל ה' אלהי אבתינו וישמע ה' את קלנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו. ויוצאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרע נטויה ובמרא גדל ובאתות ובמפתים. ויבאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש.

אך מיד אחרי קיצור תולדות עם ישראל, חוזר האדם לגוף ראשון ואומר "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'" (שם, י). אחרי הסיפור הלאומי חוזר האדם אל המציאות הפרטית שלו, אל הביכורים שצמחו אצלו בשדה ושהוא מביא כעת לפני ה'. מה פשר הקפיצה בין הממד האישי לממד הלאומי וההיסטורי במצוות הביכורים?

כבר עשרות בשנים האנושות מיטלטלת בין שתי תפיסות עולם: מצד אחד עומדת תפיסה הוליסטית, כולית, המתמקדת במכלול וברוחב; ומצד שני עומדת תפיסה רדוקציוניסטית, נקודתית, המתמקדת בפרטים בלבד ומתעלמת מהמכלול. בעיית היחס בין ההוליזם לרדוקציוניזם יוצרת פרדוקסים, ומשפיעה על סוגיות רבות. כך למשל בתורת הפרשנות: אנו מבינים את המילים מתוך ההקשר ואת ההקשר מתוך המילים. וכך גם בשאלות פילוסופיות עמוקות: האם יש אישיות או שמא אנחנו רק בליל של תופעות; האם קבוצה אנושית, כגון אומה או קהילה, היא אורגניזם ממשי, או רק התארגנות של פרטים; ועוד כיוצא באלה.

האינטואיציה הנבואית של משה הכריעה שאין דרך להכריע בין הקצוות, אלא לאמץ תמיד את שני ההיבטים. מצוות הביכורים היא מצווה על היחיד. אך משה מבין כי היא תאבד ממשמעותה אם תישאר בתוך ריק. לפיכך הוא מצווה על מביא הביכורים להזכיר לעצמו את ההקשר, לפיו יציאת מצרים היא תחילת העלילה שמובילה אל הבאת הביכורים. היא מזכירה לאדם את הזהות שלו כחלק מהעם, כחלק מההיסטוריה. מעתה הוא כבר לא נקודה אחת חסרת משמעות על מפת ההיסטוריה, אלא נקודה אחת מתוך מכלול, שמשפיעה על התמונה הגדולה.

תפיסה זו משתקפת לאורך ספר דברים כולו. הסגנון הרווח בנאומי ספר דברים הוא סקירה היסטורית לפני הטפת מוסר, וכך גם מבנה הספר כולו פותח בנאום ההיסטורי לפני שהוא עובר לנאום המצוות. גם בפרשת הברכות והקללות בהמשך פרשת כי תבוא ובתחילת פרשת ניצבים. משה פונה מצד אחד אל היחיד, "ברוך אתה" ו"ארור אתה", ומצד שני אל הקולקטיב, "איש או אשה או משפחה או שבט"; אין הוא פונה רק אל הנוכחים במעמד הברית, "ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית הזאת ואת האלה הזאת. כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה' אלוהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום" (דברים כט, יג–יד).

מצוות הביכורים, וכמוה חוקי התורה בכלל והברית בין ה' לישראל, הם בעלי משמעות עבור האדם אך ורק כאשר הם נמצאים בתוך הסיפור שלו, כשהוא מתייחס אליהם כחלק מקו השזור לכל אורך חייו. המצוות הופכות רלוונטיות עבור האדם רק מתוך ההקשר. הפרטים הבודדים והחלקים הנפרדים בתוך סיפור החיים מאבדים ממשמעותם כל עוד אינם נטועים בהקשר רחב יותר, בתמונה גדולה שהרגע היחיד הוא חלק ממנה. מאידך, גם התמונה הגדולה מאבדת לא מעט כשאנו מתעלמים מהפרטים השונים שבה, ומהאופן שבו הם מעצבים אותה. ההיסטוריה הופכת להיות שעשוע אינטלקטואלי בעלמא אם איננה משתקפת בעיצוב הזהות של הפרט ובחיי היומיום שלו. חוכמת ההקשר שמה במוקד את הריקוד שבין הפרטים למכלול, המזינים זה את זה, ואי אפשר לזה בלא זה.

התובנה שהמוח האנושי מחבר בין הנקודות והוא זה שיוצר את התמונה, עלולה לערער על תפיסת המציאות כולה. הרי אם הכול תלוי במעין פרשנות ראשונית קוגניטיבית, אולי כל תפיסת המציאות ואף תפיסת ה'אני' אינן אלא אשליה. ייתכן שיש רק נקודות, והקו המחבר ביניהם היוצר את התמונה הכולית אינו הכרחי כלל, והוא בעיני המתבונן בלבד. זו מחשבה ניהיליסטית קשה, והיא יכולה להוביל לסבל קיומי ואף לדיכאון. אך לדעתי התובנה שהתודעה האנושית מחוללת בתפיסתה את ההוליזם, את הראיה הכוללת, הופכת את האדם למעין בורא עולם. היא מעמידה אותו כמעט כמו יוצר יש מאין, או לפחות כבורא מתוך תוהו ובוהו, ובכך הוא דומה לבוראו. מלך קטן בצלו של מלך גדול.

***

לפני כשבוע וחצי, בי"א באלול, הלך לעולמו שמעון הקשר, שהיה ממייסדי ישיבת עין צורים (יחד עם ידידיה כהן ז"ל) וממוביליה לאורך כל שנותיה. בהספדים לזכרו הוזכר ששמעון למד בישיבה חרדית, אך לא פורט יותר מכך. אולם הישיבה שבה למד הייתה אחת התחנות המשמעותיות בחייו. הייתה זו ישיבת זכרון יעקב (שלימים עברה לכפר חסידים), שהייתה ישיבה 'חרדית' אך במושגים של אז, כלומר החיתוך בין החרדים לציוניים היה הרבה פחות חד. שמעון למד בישיבה במשך כמה שנים, והרושם שהיא הותירה בו הלך איתו לאורך חייו. הוא הזכיר לא מעט את תורת הישיבה, ופעם אחת אף חילק לצוות ישיבת עין צורים לתאי הדואר חידוש של ראש הישיבה שלו, הרב נח שימנוביץ. הישיבה נתנה לו שפה לדבר בה, העניקה לו קשר חי ותוסס עם התורה. לאורך כל חייו היה שמעון הקשר כרוך אחרי התורה ולכן גם העמיד תלמידים בקיבוץ, בבית הספר ובישיבה. גם כשעסק בדברים שאינם תורניים, התורה הייתה עמוד השדרה שלו. תמיד הוא הסתובב סביבה והיא זו שנתנה לו את ההקשר, את הסיפור אליו הוא התייחס.

חשוב לומר שלשמעון היה חלק משמעותי גם בהקמת ישיבת מעלה גלבוע. דווקא כמי שהוביל את ישיבת הקיבוץ הדתי הדרומית בעין צורים, היה לו חשוב שתקום ישיבה אחות בצפון, כזו שהדגשים בה יהיו דומים אך שונים במעט. הוא סבר שיש מקום במרחב הישיבות לעוד ישיבה ברוח הזו, ולדעתי הוא צדק. אמנם למרבה הצער נסגרה ישיבת עין צורים מסיבות שונות, אך פריחת הישיבות ה'פתוחות' בשנים האחרונות מראה שהציבור אכן מעוניין בתורה הזו. נראה לי שאחת הסיבות שתורה זו הולכת ומדברת ליותר ויותר אנשים היא עניין ההקשרים הרחבים: אחד הניסיונות בישיבתנו הוא לתת לתלמיד הקשרים רחבים של תרבות ורוח, שמאפשרים לו את הפרספקטיבה שמטעינה את תורתו במשמעות.

מתוך מחשבות על כנס הבוגרים הצפוי בסוף השבוע, הדברים מתחברים עבורי לדברים שאני שומע מתלמידים שלמדו אצלנו בעבר. גם לאחר שהם עזבו, תקופת הלימוד בישיבה נתנה להם הקשר. הישיבה הפכה לתחנה משמעותית מחייהם גם אחרי שיצאו מפה ופנו לכיוונים מכיוונים שונים. הישיבה איננה פרט מבודד ומנותק, שנים שנכנסו בטעות לסיפור החיים, אלא מעניקה צבע נוסף, שמאיר את סיפור החיים כולו בגוון אחר.

[כתיבה: אביעד טל | עריכה: אביעד עברון]


תגיות:
ספר דברים פרשת כי תבוא פרשת ניצבים דרשה הספד שמעון הקשר הקשר דרכה של הישיבה ישיבת עין צורים ציור אמנות ניהיליזם ביכורים