HE EN

חג האביב – חג ההתחדשות טבעית

חג הפסח הוא חג האביב. זוהי דרישה הלכתית וחכמים קבעו כי יש לעבר את השנה כדי שפסח אכן יחול באביב. מה המשמעות של חג האביב? על תחושות טבעיות-אוניברסליות כיסוד לחוויה הלאומית.

ג' ניסן התשע"ז |29.03.2017 | הרב דוד ביגמן

ידוע כי חג הפסח קשור לתקופת האביב, כפי שעולה מן הפסוקים:

שמור את חֹדש האביב ועשית פסח לה' אלהיך, כי בחֹדש האביב הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה. (דברים ט"ז, א–ב)

חז"ל דרשו את הפסוק: "'שמור את חודש האביב' – שמור אביב של תקופה שיהא בחודש ניסן". על סמך פרשיה זו קבעו חכמים שעלינו לחגוג את חג הפסח בתקופת האביב, ומתוקף זה נוצרה מערכת דיני עיבור השנה.

מה ראתה התורה חשיבות בכך שחג הפסח יתקיים דווקא בעונה זו של השנה? האם יש בכך רק ביטוי לשימור התאריך המדויק של האירוע? האם הלכה זו קשורה לאירוע ההיסטורי במצרים או שמא היא מטרימה את הכניסה לארץ?

את התשובה לשאלות אלו נוכל למצוא בקשר שבין חג הפסח (י"ד בניסן) וחג המצות (ט"ו–כ"ב בניסן) מחד, למצוות הקשורות להמלטות הצאן והבקר מאידך, הנסמכות זו לזו באופן תדיר בתורה (לדוגמה: בשמות י"ג, ויקרא כ"ב, במדבר י"ח ועוד).

בפרשת ראה, מצוות הקדשת הבכורות קודמת לאזכור מצוות הפסח:

כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר – תקדיש לה' אלהיך, לא תעבֹד בבכֹר שורך ולא תגֹז בכור צאנך. לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה במקום אשר יבחר ה'... (דברים ט"ו, יט–כ)

אף שבמבט ראשון הפרשיות נראות מנותקות זו מזו, הסמיכות העקבית רומזת על קשר ביניהן. היסוד המשותף למצוות הפסח ולהקדשת הבכורות הוא זמן קיום המצווה – תקופת האביב. ההמלטות האחרונות בעדרי הצאן מתרחשות בשלהי החורף, ועם בוא האביב כל הבכורות שנולדו ראויים להקדשה, ובמקביל – חג הפסח נחגג ב"חודש האביב". התורה קושרת את הפסח לעונת ההמלטות, ובכך מחדדת את הקשר הקמאי בין האדם לטבע.

הזיקה בין פסח לתקופת האביב היא רחבה יותר ואינה מסתכמת בענייני הבכורות בלבד. חג הפסח קשור למעגל ההתחדשות העונתי הפותח באביב הארץ-ישראלי. באותם שבועות קוצרים את השעורים הראשונות, ואֵלו מובאות כמנחת העומר לבית המקדש ממחרת הפסח. כשם שרועה הצאן נדרש להקדיש את בכורותיו, כך בעל השדה מקריב את ראשית תבואתו.

יש לציין כי המילה 'אביב' נושאת שתי משמעויות שונות הנוגעות לביטויי ההתחדשות בעונה זו: בהקשר החקלאי משמעות המילה היא גבעול חלול, ומשמעות הדבר היא שגרגיר התבואה נמצא בתחילת הבשלתו. במובן הרחב יותר המילה 'אביב' מתייחסת לעונה כולה, כפי שאנו מכירים אותה כיום. התורה משתמשת בשני מובנים אלו במקביל: במשמעות הראשונה – "והפִּשתה והשְׂעֹרה לא נֻכָּתה כי השְׂעֹרה אביב והפִּשתה גִבעֹל" (שמות ט', לא), ובמשמעות השנייה – "שמור את חודש האביב" (דברים ט"ז, א).

בימים אלה של תחילת האביב הטבע כולו מתעורר לחיים חדשים. רבים מבעלי החיים מעמידים צאצאים, העצים מחדשים את פניהם ופורחים לקראת הפֵרות העתידים לצאת מהם. האדם, גם זה בן זמננו, פותח את חלונו וחוזה בכל שפעת הטבע המתחדש. השתנות הנוף החיצוני מהדהדת בלבו של האדם המתמזג כולו בחדוות חידוש הטבע. אין מתאימה יותר מעונה זו לחוג בה את הפסח, המציין את לידת האומה.

הרב קוק קושר שני היבטים אלו באמירה: "יציאת מצרים היא אביב לעולם כולו" (מגד ירחים). הרב קוק טוען כי יציאת עם ישראל מעבדות לחירות מובילה לפריחת העולם כולו. ללידת עם ישראל יש השפעה קוסמית על כלל האנושות. לפי דבריו, לידת ישראל היא הסיבה הקוסמית לאביב בטבע.

אני מבקש לחבר בין הפנים השונות של החג בצורה הפוכה. יציאת מצרים ארעה דווקא בעונת האביב בגלל תחושת ההתחדשות המאפיינת תקופה זו. רגשות ההתחדשות בתקופת האביב הן אוניברסליות. הן קדמו ליציאת מצרים והן משותפות לכל יצור עלי אדמות. התחושות הללו נוגעות בנפש האדם בצורה הפשוטה והטבעית ביותר. הממד הלאומי הוא נדבך מורכב יותר, הנסמך על אותן תחושות כלל אנושיות הנוגעות לכל אדם באופן אישי בהתאם לאופי שלו. האדם החוגג את זיכרון יציאת מצרים מגבש בתודעתו את התחושות הקמאיות שהוא מכיר מן הטבע לכדי תובנות לאומיות על חירותנו כעם. הדרך היחידה שהאדם יכול לחוש את הזיקה ללידת האומה היא דרך התחושות הטבעיות של התחדשות העולם.

לעניות דעתי, דברים אלו נכונים לא רק בנושא זה. התחושות האוניברסליות הן הבסיס הטבעי, הנוגע באדם באופן פשוט; רק על גבי תשתית זו יכולה להתגבש תודעה מובחנת לאומית ודתית. החיבור של אדם לזיכרון ההיסטורי הלאומי והתורני מתחיל תמיד מנקודת מוצא חוויתית, שאותה הוא מכיר באופן ראשוני וקמאי. אין ביכולתנו להבין את משמעותה של יציאת מצרים ללא ההקשר הרחב של זריחת הטבע בימי ניסן ושל הסמיכות בין חג האביב לבין ההמלטות בצאן.


תגיות:
פסח ספר דברים פרשת ראה בכורות טבע אוניברסליות לאומיות