HE EN

הפסח – אקט של זהות

לאחר תשע מכות שבהן היה העם פסיבי, קורא הקב"ה לבני ישראל להיות שותפים ביציאת מצרים. הפסח משמש ליצירת זהות ייחודית, בעזרת לקיחת השה (שהוא תועבת מצרים) וסימון הבתים בדם (לשם הגנה והבחנה בין המצרים לבני ישראל), ודרך אכילת הפסח – קיום טקס ברית. רק לאחר כל אלה, היה העם ראוי ומוכן לצאת ממצרים.

כ"א תמוז התשע"ו |27.07.2016 | חזי כהן

א.מספר מושגי יסוד

1. ההבחנה בין חג הפסח לחג המצות

בפסוקים א-יד עוסקת הפרשה בפסח ומציינת מספר הלכות הנוגעות לקרבן. מפסוק טו והלאה, הנושא הוא חג המצות. יש להבחין בין השניים: חג המצות אורך שבעה ימים, הוא כולל איסור חמץ ומצוות אכילת מצה. לעומתו, הפסח חל בי"ד בניסן בין הערביים, נחגג במשך לילה אחד ועיקרו הקרבת הפסח ואכילתו.

אמנם יש חפיפה בין החגים, אך בכל זאת הם נפרדים ושונים זה מזה: חג המצות הוא זיכרון ליציאה ממצרים ולגאולה (אשר כללו אכילת מצות מפני החפזון), ואילו הפסח מזכיר בשמו את "פסיחת ה'" על בתי בני-ישראל במכת בכורות. ברור שיש זיקה בין השניים משום שאירעו באותו הלילה, והפסח היה שלב בתהליך היציאה ממצרים – אך בכל זאת לפנינו שני חגים נפרדים.

האבחנה בין פסח לחג המצות עולה גם ממקומות אחרים:

בבמדבר ט', ה חוגג העם את הפסח: "בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם", ומצוותו היא אכילת קרבן הפסח על מצות ומרורים (יא-יב). אין שום אזכור לחג המצות, ובהמשך הפרק (ט-יד) מסופר על קיום פסח שני – כתחליף לפסח ראשון. כמו כן, בויקרא כ"ג, ד-ו נאמר: "בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ [...] פֶּסַח לַה': וּבַחֲמִשָׁה עָשָׂר יוֹם [...] חַג הַמַּצּוֹת לַה'". גם בבמדבר כ"ח, טו-טז מופיעים שני החגים בנפרד. בשמות ל"ד, יח-כג ניתן הציווי על שלושת הרגלים: חג המצות, חג השבועות וחג האסיף – ואילו הפסח נזכר שם בנפרד, בפסוק כה.

2.משמעות השורש פס"ח

השורש פס"ח הוא המקור לשם הקרבן והחג. הוא נזכר מספר פעמים בפרק י"ב:


וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: (יג)
וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף: (כג)
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל... (כז)

אם כן, מה משמעות השורש?

רש"י (בפירושו השני לפסוק יא) ורשב"ם הציעו שהכוונה היא לדלג – בדומה לפיסח, המדדה ומדלג מרגל לרגל (כך במעשי נביאי הבעל במלכים א י"ח, כו: "ויפסחו על המזבח אשר עשה"). לפי פירוש זה, משמעות הפסוק היא שה' דילג על בתי ישראל ולא השחיתם במכת בכורות.

לעומת זאת, רס"ג, אונקלוס ורש"י (בפירושו הראשון) פירשו שהמשמעות היא לגונן ולשמור. כך עולה מישעיה ל"א, ה: "כְּצִפֳּרִים עָפוֹת כֵּן יָגֵן ה' צְבָאוֹת עַל יְרוּשָׁלִָם גָּנוֹן וְהִצִּיל פָּסֹחַ וְהִמְלִיט". עוזי פז (ממדרשת עין הנצי"ב) הביא ראיה לשיטה זו משמות י"ב, כג: "וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף" – כיצד ניתן לדלג על הפתח? סביר יותר להציע, שה' נוכח בפתח ובכך הוא מונע מן המשחית את הכניסה לבתי ישראל. ראיה נוספת ניתן למצוא בסוף פסוק כז, המפרש את תחילתו: "אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל [...] וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל". על פי פירוש זה, הכוונה בשורש פס"ח היא להשרות נוכחות מגינה, וה"פסיחה" על מזוזות הבית היא לשם הגנה ושמירה. נציין כי שמירה על הבית בעזרת ישיבה על מזוזת הפתח מצאנו אצל עלי: "וְעֵלִי הַכֹּהֵן יֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא עַל מְזוּזַת הֵיכַל ה'" (שמואל א א', ט); וכן במשלי: "אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי" (ח', לד).

ב.שלוש שאלות

1. אזכורי הזמן והמקום – הכתוב הקדים לדברי ה' את הגדרת הזמן: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (ב). מה תפקידו של היגד זה? ועוד, מדוע מודגש כי הדברים נאמרו בארץ מצרים (פסוק א: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר"), שהרי הקורא יודע כי העם עדין לא יצא ממצרים?
2. סימון הבתים – מדוע יש צורך בסימון הבתים? האם הקב"ה אינו יכול להבדיל בין בני ישראל לַמִּצְרִים בבתיהם? אין זו שאלה פילוסופית-תיאולוגית, כי אם ספרותית-מקראית, שהרי ה' הבדיל בין בתי ישראל לבתי המצרים במכות מצרים: ערוב – ח', יח-יט; דֶּבֶר – ט', ד-ז; ברד – ט', כו; חושך – י', כג. מדוע, אם כן, יש צורך דווקא כעת בסימנים?
3. לקיחת השה בי' בניסן – מה העניין בלקיחת השה ביום העשירי לחודש ובשמירתו? אם המצווה היא לעשות את הפסח, מדוע יש צורך לקבוע את זמן הקדשת הבהמה לקרבן? השאלה מתעצמת לאור העובדה שתופעה זו חריגה ואין כמותה בקרבנות אחרים.

ג. הזמן כמגדיר זהות

הדיבור האלוהי פותח בהגדרת הזמן, משום שלהגדרת הזמן תפקיד חשוב ביצירת הזהות הייחודית של עם ישראל במצרים. ישנן שתי דרכים להגיע לעיצוב זהות נפרדת לעם ישראל במצרים. דרך אחת היא הִפּרדות פיזית, מעבר למקום אחר; הִפרדות כזו אכן עומדת להתרחש. דרך שנייה היא הצגת תפיסה שונה של מימד זמן. ההנחה האנושית המקובלת היא, שהזמן הוא מעבר לשליטת האדם ואין ביכולתו לשנותו. אולם, אם נבחן זאת היטב, נראה ששליטתנו על הזמן מתבטאת באופן שבו אנו מגדירים אותו. לדוגמה: האדם קובע מתי מתחיל יום חדש. ההלכה קובעת שיום חדש מתחיל לעת ערב. על כן השבת נכנסת לאחר השקיעה ויוצאת עם צאת הכוכבים למחרת, והלילה הבא לאחר מכן הוא כבר יום חול – מוצאי שבת. לעומת זאת, בעולם הנוצרי היום מתחיל בחצות הלילה (00:00). כמו כן, האדם קובע מתי מתחילה שנה חדשה ובכלל, מהי שנה: העולם הנוצרי סופר על פי השמש, המוסלמי – על פי הירח, ואילו היהדות על פי שניהם, שיטה המצריכה את עיבור השנה. להגדרת הזמן חשיבות עצומה, והיא משמשת כגורם המבחין בין דתות וכתות. כל דת חדשה שקמה במהלך ההיסטוריה הגדירה את הזמן מחדש, ובדרך זו שימש לוח השנה אמצעי להגדרת הנמנים בקבוצה החדשה. באופן פשוט, אין אפשרות שבני אותה דת יחזיקו לוח שנה שונה ויחגגו את חגיהם בזמנים שונים זה מזה. משום כך, הכריח רבן גמליאל את רבי יהושע להכפיף עצמו לחשבון הזמן שקבע, כפי שמסופר במשנה בראש השנה (ב, ט: "גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך..."). על כן תהליך היציאה ממצרים מתחיל בהגדרה חדשה של הזמן, "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה", וזאת על מנת ליצור הפרדה בין ישראל למצרים בעודם בארץ מצרים. זו הסיבה להדגשה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר" (א). האזכור נועד להמחיש שהמקום הוא אותו מקום, אך בכל זאת נוצרת הפרדה בין ישראל למצרים בעזרת תפיסת זמן שונה.

ד. הפסח כמקור זהות

לאור דברינו, ניתן לומר שגם הפסח נועד לאדם ולא לה'. בני ישראל נדרשו לסמן את בתיהם, פעולה שיש בה הגדרה של זהותם הישראלית והכנה לקראת היציאה ממצרים. במבט כולל על תהליך היציאה נמצא, שלאורך פרקים רבים אין עם ישראל עומד במרכז הסיפור. הופעת משה ואהרן לפני פרעה הובילה, כידוע, להרעה במצב העם (שמות ה'). טענותיו של משה כנגד ה' הביאו לגילוי סוד הגאולה (ו', ב-ח). אולם העם, אשר כרע תחת נטל העבודה הקשה, לא הקשיב עוד לדברי משה: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שם, ט). כתוצאה מכך, הורה ה' למשה לבא אל פרעה – "בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם" (יא) – ומכאן ואילך אין עוד פניה לעם ישראל, אלא רק למצרים. אמנם, מדי פעם מתוארת ההפליה בין ישראל למצרים, אך זאת רק כדי להראות את כֹחו של הקב"ה ולהמחיש את שליטתו בעולם. שינוי זה נובע מן התפיסה, שהגאולה אינה תלויה בעם ישראל; ה' יוציאֵם ממצרים ויהי מה. ואולם, בפרקנו, רגע לפני היציאה, מנסה ה' בכל זאת לשתף את העם בתהליך, והוא קורא לעם ליטול חלק ביציאת מצרים.

לפעולות לקיחת השה ועשיית הפסח שני פנים. הפן הראשון מכוון החוצה, כלפי המצרים. עם ישראל מתבקש לקחת שה ארבעה ימים לפני הקרבתו. השה היה, כידוע, "תוֹעֲבַת מִצְרַיִם".1 רש"י מפרש: "לפי שהם להם אלוהות", ואילו ראב"ע סבור שהמצרים סלדו מאכילת צאן, ככל הנראה ממניעים דתיים (כך פירש גם רשב"ם, אך לא נימק באופן חד-משמעי את סיבת הַהִמנעוּת). בין כך ובין כך, בלקיחת השה ארבעה ימים מראש יש מימד של התרסה כנגד התרבות או הדת המצרית. מוטיב זה בא לידי ביטוי גם בסימון הבתים, אשר נועד באופן מופגן להבדיל בין שני העמים. הפן השני מכוון פנימה: בלקיחת השה ועשיית הפסח מתחילים בני ישראל להפנים שאכן הם עומדים לצאת ממצרים. בעצם המעשה הם בוחרים להיות חלק מתהליך הגאולה, ומי שמזהה עצמו כישראל – יִגָּאֵל.

ה. הפסח כברית

כידוע,זבח הפסח דומה לקרבן ובמיוחד לשלמי התודה. נסקור את המאפיינים הדומים:

  1. אכילה – בשניהם יש לאכול את בשר הקרבן. בפסח: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה" (ח), בשלמי תודה: "וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל" (ויקרא ז', טו).

  2. אכילת המצה – בפסח: "וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (ח), וכך מצאנו גם בשלמי תודה: "אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת" (ויקרא ז', יב).

  3. איסור נותר – הצו בפרקנו: "וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ" (י), מקביל להלכות שלמים: "וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף" (ויקרא ז', יז).

  4. טבילה בדם – הצו בפרקנו: "וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם [...] וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת" (כב), מקביל להוראה: "וַיִּטְבֹּל אֶצְּבָּעוֹ בַּדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ", המופיעה בפרשיית הקדשת הכהנים לעבודת המשכן בסוף ימי המילואים (ויקרא ט', ט; הפסוק עוסק בעגל החטאת שהקריב אהרן).

  5. הביטוי "עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ" (ט) הוא ביטוי הקשור לקרבנות: "וְעָרְכוּ [...] אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר [...] וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה" (ויקרא א', ח-ט), "וְאֶת עוֹר הַפָּר וְאֶת כָּל בְּשָׂרוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְעַל כְּרָעָיו וְקִרְבּוֹ וּפִרְשׁוֹ" (שם ד', יא).

  6. איסור הוצאה – האיסור להוציא את בשר הפסח מן הבית בו נאכל (פסוק מו: "בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה") מובן על רקע האיסור להוציא קרבנות מן המזבח.


נוסף על אלה ישנן דוגמאות נוספות לדמיון בין הפסח לדיני הקרבנות בכלל: קביעת גיל ומין הבהמה: "שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה" (ה) שכיח במקרא (למשל: ויקרא א', ב; במדבר כ"ח, ג, ט); איסור אכילת חמץ עם הקרבן נזכר גם בויקרא ב', יא-יב; צליית הפסח (פסוק ט: "צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹֹ") מקבילה לעולה שאבריה נשרפים "וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה" (ויקרא א', ט) וכן לחטאת "וְאֶת כָּל בְּשָׂרוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְעַל כְּרָעָיו וְקִרְבּוֹ וּפִרְשׁוֹ" (ויקרא ד', יא).

מה משמעותה של הקבלה זו?

ראשית, יש כאן מימד של הגנה: הבית, שפתחו נמרח בדם ובשר הפסח נאכל בו, דומה למזבח. המזבח, כידוע, הוא מקום קדוש המגן על האוחז בקרנותיו. הגנת המזבח מוכרת מסיפור יואב (מלכים א ב', כח), ואולי רמוזה בתוכחת ירמיהו (ירמיהו ז', ט-יא). רק ביחס לרוצח במזיד פסלה התורה תופעה זו (שמות כ"א, יד). הגנה על ידי סימון מצויה בחורבן ירושלים (יחזקאל ט', ד-ו) ובסיפור רחב היא מניחה חוט שני (!) על מנת להגן על באי ביתה (יהושע ב', יח-יט). אולם, אין בכך הסבר מספיק. אם עיקר הפסח היה תלוי במריחת הדם, אזי לא היו מוקדשים בדברי ה' פסוקים רבים כל כך לעשיית הפסח ולאכילתו (ג-ד, ח-יא – שישה פסוקים), לעומת מריחת הדם, לה הוקדשו פסוקים מועטים (ז, יב-יג – שלושה פסוקים).

נראה, שהפסח הוא כקרבן שלמים שעניינו כריתת ברית. האכילה משמשת לכריתת ברית בין בני אדם (בראשית ל"א, נד; מלכים א י"ג, ז), וכן בין אדם לאלהיו (שמות י"ח, יב; שם כ"ד, יא). לפיכך, ה' דורש מן העם לכרות עמו ברית, רגע לפני היציאה ממצרים. אם כן, הברית נכרתת כבר בארץ מצרים, ולא רק במעמד הר סיני, ורק המשתתף בברית ראוי לו שינצל. זו הסיבה לכך שאכילת הפסח חשובה ומרכזית אף יותר ממריחת הדם בקטע, ובמקום אחר נבאר, שמשום כך הנמנע מעשיית הפסח מתחייב בעונש כרת (במדבר ט', יג).

ו.סיכום

לאחר תשע מכות שבהן היה העם פסיבי, קורא הקב"ה לבני ישראל להיות שותפים ביציאת מצרים. הפסח משמש ליצירת זהות ייחודית, בעזרת לקיחת השה (שהוא תועבת מצרים) וסימון הבתים בדם (לשם הגנה והבחנה בין המצרים לבני ישראל), ודרך אכילת הפסח – קיום טקס ברית. רק לאחר כל אלה, היה העם ראוי ומוכן לצאת ממצרים.

הערות שוליים:
  1. ראו בראשית מ"ו, לד; וכן שמות ח', כב – שם משה מנמק בכך את סירובו לזבוח במצרים: "לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם נִזְבַּח לַה' אֱלֹהֵינוּ – הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ?" ↩︎




תגיות:
פסח זהות יציאת מצרים ספר שמות פרשת בוא