HE EN

החופש לעצור את ההחמצה: טעם המצה

אכילה אינה רק צורך חומרי של האדם, אלא גם משקפת תפיסות והשקפות עולם. העיסוק הנרחב במאכליו הייחודיים של חג הפסח מבטאים זאת היטב. על משמעותה של המצה כמבטאת את חופש הבחירה של האדם.

א' ניסן התשע"ז |28.03.2017 | הרב שמואל ריינר

בפרשת מאכלות אסורות שקוראים בפרשת שמיני, אנו שומעים על איסורי אכילה הטעונים במשמעות של טומאה: "אך את זה לא תאכלו [...] טמאים הם לכם" (ויקרא י"א, ד–ח). התורה אינה מסתפקת באיסור האכילה אלא מקשרת אותו עם טומאה. מכאן שהאדם נדרש גם ליחס שלילי כלפי המזון האסור, ולא רק לציות פורמלי לאיסור האכילה. איסור האכילה מקבל משמעות ערכית כי המזון מבטא את יחסו של האדם לעולם.

צורות אכילה ומאכלים של תרבויות שונות משקפים השקפות עולם שונות, ולא רק תנאים חומריים שונים. אינו דומה אדם שאוכל כל דבר לאדם שמגביל את מזונותיו, ואינו דומה אדם שמבטא את תרבותו באמצעות מזונו לאדם שאוכל רק לצרכיו החומריים. כך מבקשת התורה לעצב את הזהות היהודית על ידי דיני מאכלות אסורות.

נקודה זו מביאה אותנו לימי הפסח הקרבים. בפסח יש התעסקות נרחבת באוכל. אף על פי שהחג נקרא "זמן חרותנו" שמבטא רוחניות גדולה, החרות מתבטאת דווקא באוכל. כידוע בחג אנו מצווים לבער את החמץ ולאכול מצה. ההבדל בין האסור למצווה הוא דק: חמץ ומצה עשויים מאותם חומרים בדיוק, ההבדל ביניהם הוא רק התהליכים הכימיים. אין מצב ביניים בין חמץ למצה: עיסת המצה הופכת לחמץ בן-רגע.

בזוהר (תצווה, קפג ע"ב) יש קטע נרחב שעוסק בחמץ ומצה:

כך כד נפקו ישראל ממצרים לא הוי ידעי עקרא ורזא דמהימנותא. אמר קודשא בריך הוא יטעמון ישראל אסוותא, ועד דייכלון אסוותא דא לא אתחזי להון מיכלא אחרא, כיון דאכלו מצה דאיהי אסוותא למיעל ולמנדע ברזא דמהימנותא, אמר קודשא בריך הוא מכאן ולהלאה אתחזי לון חמץ וייכלון ליה דהא לא יכיל לנזקא לון...

הזוהר מדבר על המצה כ"לחם האמונה". מה נותן למצה את המשמעות הזו? כדי להשיב על שאלה זו יש לברר את ההבדל בין מצה ללחם. בעוד שהלחם נוצר על ידי ההחמצה, שהיא תהליך טבעי שעלינו רק לחכות שיתרחש – המאפיין של המצה הוא קטיעת תהליך ההחמצה:

וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ... (שמות י"ב, לט).

הקטיעה של תהליך החימוץ היא זו שיוצרת את לחם האמונה. בעולם שבו הכל זורם בטבעיות אין מקום להתערבות אלוהית או אנושית, שמגדירה את חווית האמונה: "מצה זו על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם". תפיסה של התנהלות קבועה של העולם גורמת לאדם להחמיץ את נקודת העליונות והייחודיות שלו. הנוכחות האלוהית היא זו שמשנה את סדי הטבע, את ההתנהלות האדישה, ומחוללת את התפיסה שמשנה את הלחם הרגיל, אולי הנהמא דכיסופא.

אדם אינו צריך לאכול מצה כל השנה. רק פעם אחת בשנה עלינו לחיות את השבר של סדרי העולם הקבועים, ולהבין שהסדר הוא רק בדמיון – והכול יכול להשתנות. המצה היא אלטרנטיבה לחמץ, וברגע שאני מודע לאלטרנטיבה, אני חי בעולם של בחירה. המרה תודעתית זו היא הפתח לחיים של אמונה. בשלטון של הטבע יש החמצה – הטבע עושה חמץ והאדם עושה מצה.


תגיות:
פסח בחירה אכילה