HE EN

האמנם נלחמו המכבים עבור חופש דת?

מכל הנרטיבים השונים המרכיבים את סיפור החנוכה, דווקא הסיפור הרחוק והאנכרוניסטי ביותר עשוי לבטא שיקוף נאמן למאבקם הכי קונקרטי של המכבים – המאבק בתיאולוגיה היוונית המתבטאת בפסלים. על חופש דת ועל הסכנה באמונה דוגמטית. דרשה לשבת חנוכה תשע"ז

א' טבת התשע"ז |30.12.2016 | הרב דוד ביגמן

אירועים היסטוריים משמעותיים נוטים להשתקף בנרטיבים שונים לאורך הזמן. על פי רוב, השחקנים בזמן ההתרחשות מעורבים מדי ברצף האירועים המתפתח, ואינם יכולים להעריך נכונה את האירועים שהם משתתפים בהם. בדומה לכך, הדורות הבאים מספרים מחדש את הסיפור בדרכים שונות, שאמנם מתאימות במידת מה לאירועים, אך מנקודת המבט שלהם.

הסיפור של חנוכה הוא אחת הדוגמאות המובהקות לתופעה זו, והוא סופר בכמה צורות שונות מאוד זו מזו לאורך הדורות. האם זהו סיפור של התערבות אלוהית פלאית? סיפור ניצחון האמת דתית נגד ההתייוונות? או שמא הניצחון הלאומי של העם היהודי על פני כובש זר אכזרי? הנרטיב המפתיע והאנכרוניסטי ביותר הוא הגרסה העכשווית, הרווחת כיום בעיקר באמריקה, שבה המכבים נלחמים על חופש דתי. נרטיב זה מתנגש עם ההיסטוריה של הממלכה החשמונאית, ונראה שהוא סותר את המבט המסורתי שרואה את חנוכה כחג המציין את נצחון ההשקפה הדתית האמתית היחידה. המכבים בוודאי היו מתפלאים לשמע סיפורם כמאבק על חופש הפולחן. אף על פי כן, ברצוני להתמקד דווקא בנרטיב זה, מפני שנדמה לי שהוא חושף קשר עמוק בין צורות המחשבה הדמוקרטיות העכשוויות לבין היסודות של חוויה דתית יהודית אותנטית.

גדולי תורה רבים במאות השנים האחרונות התענגו על הישגי האמנציפציה, למרות תוצאותיה המזיקות לכאורה להמשכיות יהודית. הסבא מסלובודקה (הרב נתן צבי פינקל), הרב קוק, ותלמידם המשותף הרב יצחק הוטנר, תפסו את חופש הדת כהזדמנות לחידוש תחושת ההזדהות עם הקב"ה והתורה, הזדהות המבוססת על שיקול דעת ועל בחירה אישית, לעומת המשך קיום המצוות רק בשל נורמות ומוסכמות חברתיות.

האינטואיציה של שלושה גדולי עולם אלה מביאה אותנו לרמה עמוקה יותר של הבנת המאבק להשגת אמת דתית. ההתנגדות הנמרצת של התורה להצגת הבורא בפסל או בתבנית מדגישה את מהות אמונתנו הייחודית. מערכת היחסים שלנו היא עם האחד שמעבר לדמות, מעבר לכל תיאולוגיה ספציפית דוגמטית. כפייה דתית לעולם אינה מצטמצמת לכפיה בתחום המעשי הפולחני, אלא זולגת תמיד למשטר מחשבתי, ומקדשת היגדים תיאולוגיים חד-משמעיים. למרות שתיאולוגיות דוגמטיות מסוימות צצו בתרבות היהודית, שום תפיסה לא התקבלה לחלוטין. למרבה המזל, אף מקבץ של עקרונות תיאולוגיים דוגמטיים לא הצליח להתקבל כשיטה האולטימטיבית. במקום זאת הם נבללו בתוך הזרם המרכזי של המסורת, המתעקשת כי את האלוהי לא ניתן לראות ולא ניתן לדמיין במלואו.

מטבעה, התיאולוגיה היהודית היא פרויקט של חיפוש שלא נגמר. דוֹגמוֹת דתיות הן משמעותיות רק כחלק מהמסע הזה. יש שיתפקדו כנקודת התחלה, אחרות כעצירת ביניים, אך לעולם אי אפשר יהיה לראות בהם את היעד הסופי. תיאולוגיה דוגמטית סופית ומוחלטת היא צורה מעודנת של פסל ותמונה. רבי נחמן מברסלב היה משוכנע שכל תפיסה של אלוהים היא שקר אם היא לא בהקשר של מסע מתמשך. הרב קוק אמר כי הפרוזה הישירה והברורה אינה שפה מתאימה עבור האמונה, ובמקומה יש לכתוב אמונה בשירה, שהיא עדינה, מרומזת ולא דוגמטית. הרב הוטנר אמר שההתקרבות אל היוצר היא היא נוכחותו. מחשבות אלו יכולות לשגשג רק בעולם של חופש בחירה. לכן חופש דת הוא הפלטפורמה ההכרחית לאמת הדתית המתמשכת של התורה.

לפיכך, בלא יודעין, מלחמת המכבים בפולחן הפסלים מבשרת את אמונתנו כי עץ הדעת יכול להכות שורשים רק באדמה הפורייה של חופש הפולחן.


תגיות:
חנוכה חופש דת תיאולוגיה היסטוריה דרשה