HE EN

האם מותר לטוס לחו"ל?

הקיץ כבר כאן והפרסומות קוראות לכם לצאת לחופשה מפנקת בחו"ל. האם הדבר מותר לפי ההלכה? ומה נבחר לקחת איתנו מהחופשה?

כ"ד תמוז התשע"ח |7.07.2018 | הרב יוסף סלוטניק

עונת הקיץ בפתח ועמה שלל הזדמנויות למלא מצברים ולשנות את האווירה. העיתונות הכללית ואף המגזרית רוויות בהצעות לחופשה בחו"ל, ומן הראוי, לפני מעשה, לברר האם הדבר מותר על פי ההלכה. כבר בפתיחה אבהיר כי איני בא לעודד נסיעות לחו"ל, אלא לברר האם הדבר מותר או אסור על פי ההלכה.

ישנן מספר סוגיות בתלמוד, הקובעות בצורה חריפה את חשיבות הדבקות בארץ ישראל, גם על חשבון קיום מצוות וערכים אחרים. כדוגמה לכך אפשר לציין את הגמרא בגיטין (עו ע"ב):

אמר רב ספרא: כי הוו מיפטרי רבנן מהדדי – בעכו הוו מפטרי, משום דאסור לצאת מארץ לחוצה לארץ! (תרגום: כאשר נפרדו החכמים אחד מהשני – היו נפרדים בעכו משום שאסור לצאת מארץ ישראל לחו"ל)

מסוגיה זו ואחרות כדוגמתה, רואים את הערך הגדול שנתנו חז"ל להידבקות בארץ חמדת אבות. על אף האמור, ישנן סוגיות מהן עולה תמונה מורכבת יותר: לעיתים מותר לצאת ולעיתים אסור.

***

נפתח בסוגיה במסכת עבודה זרה (יג ע"א) הדנה בשאלה מתי מותר לכהן לצאת מהארץ לחו"ל:

תניא: הולכין ליריד של עובדי כוכבים, ולוקחין מהם בהמה עבדים ושפחות, בתים ושדות וכרמים, וכותב ומעלה בערכאות שלהן, מפני שהוא כמציל מידם; ואם היה כהן – מטמא בחוצה לארץ לדון ולערער עמהם; ... ומטמא ללמוד תורה ולישא אשה. אמר ר' יהודה: אימתי? בזמן שאין מוצא ללמוד, אבל בזמן שמוצא ללמוד – אינו מטמא; רבי יוסי אומר: אפילו בזמן שמוצא ללמוד – יטמא, לפי שאין אדם זוכה ללמוד מכל, אמר ר' יוסי: מעשה ביוסף הכהן שהלך אחר רבו לצידן ללמוד תורה; ואמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יוסי.

מסוגיה זו עולה, שיש איסור לכהן לצאת מהארץ לחו"ל בגלל "טומאת ארץ העמים". אך ראשונים רבים הבינו שאיסור זה אינו ייעודי רק לכהן, וגם לישראל אסור לצאת מהארץ לחו"ל. הסוגיה קובעת שאיסור זה הותר לשלוש מטרות שונות: (1) להציל ממונו מיד הנוכרים; (2) ללמוד תורה; (3) לישא אישה. ההיתר בברייתא נובע מכך שאדם לא יוכל להשיג מטרות אלו ללא היציאה לחו"ל. מכך עולה שהיתר היציאה מהארץ הוא רק במקרים של צורך גדול. נותרו אפוא שתי נקודות שאינן ברורות בסוגיה:

(א) האם מדובר על יציאה לזמן קצר, עם תכנון לחזור לארץ ישראל אחרי השגת המטרה, או שמדובר על עקירה לחו"ל בגלל הרצון להשיג את המטרה?

בנקודה זו נחלקו הראשונים. מדברי התוספות (שם ד"ה לישא) נשמע שהאיסור לצאת הוא רק במקרים בו האדם מהגר לארץ אחרת, אך אם היציאה לזמן מוגבל היציאה מותרת גם ללא קשר לשאלה מדוע אדם יוצא. לעומת זאת הרמב"ם (הלכות מלכים ה, ט) פוסק שגם יציאה לזמן מוגבל מותרת רק עבור המטרות המוזכרות לעיל:

אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה, אבל לשכון בחוצה לארץ אסור...

(ב) האם רשימת המצוות והמטרות המוזכרות בסוגיה היא סגורה, או שמדובר בדוגמאות בלבד שאפשר להרחיב גם למצוות ונושאים אחרים?

גם בשאלה זו נחלקו ראשונים, ובתוספות (שם) מובאות שתי דעות בעניין:

ודוקא באלו מצות שהן חשובות ... אבל לשאר מצות לא ...
אבל בשאלתות דרב אחא מפורש הנך דקילי וכל שכן לשאר מצות שהם חשובות.

מדברי הרמב"ם שהובאו לעיל עולה כעמדת רב אחא שאלו דוגמאות בלבד, שכן הוא הוסיף לרשימה גם היתר לצאת כדי לעשות סחורה – דבר שלא הוזכר במפורש בסוגיה זו.

***

הסוגיה השנייה שדנה בנושא זה היא במסכת מועד קטן. המשנה הראשונה בפרק שלישי מפרטת רשימה של אנשים שמותר להם להתגלח בחול המועד, והראשון ברשימה הוא "הבא ממדינת הים". על כך אומרת הגמרא שם (יד ע"א):

ממדינת הים. מתניתין דלא כרבי יהודה, דתניא, רבי יהודה אומר: הבא ממדינת הים – לא יגלח, מפני שיצא שלא ברשות.
אמר רבא: לשוט – דברי הכל אסור, למזונות – דברי הכל מותר, לא נחלקו אלא להרויחא. מר מדמי ליה כלשוט, ומר מדמי ליה כלמזונות.

אמנם על פני השטח, סוגיה זו דנה בשאלה למי התירו להתגלח בחול המועד; אולם רבים מהראשונים הבינו שסוגיה זו בעומקה דנה בשאלה למי מותר לצאת מהארץ לחו"ל. הסוגיה קובעת שמי שיצא בהיתר וחזר בחול המועד מותר לו להתגלח, ומי שיצא באיסור לא התירו לו להתגלח. הסוגיה דנה בשלשה מצבים: אדם היוצא עבור "מזונות", כלומר עבור צורכי מחיה בסיסיים – הסוגיה קובעת שאין ספק שמותר לצאת עבור סיבה זו. להשגת רווח, כלומר אדם היוצא כדי להשיג רווחה כלכלית ולא בשביל צרכי מחייה בסיסיים – הסוגיה מכריעה שיש בכך מחלוקת בין התנאים, ר' יהודה בברייתא אוסר, ואילו משנתנו התירה יציאה אף לצורך זה (והלכה כמותה). "לשוט", ביאר רש"י: "כדי לשוט בעולם ולראותו" – מהסוגיה עולה שאסור לצאת מהארץ עבור מטרה זו.

סוגיה זו מפתיעה. בעוד שהסוגיה במסכת עבודה זרה התירה את היציאה רק כאשר לא הייתה ברירה אחרת, סוגיה זו מתירה את היציאה לחו"ל רק כדי להשיג רווחה כלכלית. מסקנה זו הובילה את הפוסקים לבאר את האיסור בצורה אחרת. האיסור לצאת מהארץ הוא יציאה ללא סיבה. פעולת השוטטות (="לשוט") טומנת בחובה אמירה: לא טוב לי במקום שבו אני נמצא. באמירה זו יש זלזול ופגיעה במתנה הגדולה שנתן לנו הקב"ה – ארץ ישראל. אך, אם אדם יוצא בגלל איזו סיבה שהיא (ולא כל כך משנה מהי אותה סיבה) ומיד בתום הצורך הוא חוזר אל ארץ ישראל, הרי שאין במעשה זה פגיעה וזלזול.

כדי לחדד נקודה זו אוסיף כי בעולם העתיק כל יציאה של אדם (גם במטרה לחזור) הייתה יציאה לתקופה ארוכה, המלווה בסכנות מרובות, כמעט ללא דרך לשמור על קשר עם בני ביתו ועירו. על כן, השאלה מדוע אדם שם נפשו בכפו ויוצא למסע זה היא שאלה חשובה מאוד. אם התשובה שהאדם מציע לשאלה זו היא: "לא יודע, סתם בא לי להסתובב בעולם", טמונה בתשובתו אמירה חריפה שהוא מעוניין לברוח ולהתנתק. הדבר דומה מאוד לאנשים היוצאים למסע רוחני למספר שנים "לחפש את עצמם", וגם אצלם טמונה האמירה שהם אינם מרוצים במקום בו הם היו עד עכשיו. חז"ל אוסרים יציאה מעין זו!

כל עוד האדם ממוקד, יוצא למטרה מוגדרת, כאשר טווח הפעילות ואפשרות הקשר והחיבור לנעשה לארץ הוא בטווח הסביר הרי הדברים מותרים. אך אם אדם עוזב את הארץ על מנת להשתקע במקום אחר, או אפילו עוזב ללא מטרה מוגדרת ובכך מראה שהארץ המובטחת אינה ביתו – לכך מתנגדים חז"ל!

לאור קריאה זו, מזונות ורווחה כלכלית הן דוגמאות לסיבות למענן מותר לצאת, בניגוד ל"שוטטות" המהווה יציאה ללא סיבה. אכן הראשונים והאחרונים המוקדמים, העלו סיבות נוספות למענן מותר לעזוב את הארץ לתקופה מוגבלת, כמו נישואין, תלמוד תורה וסחורה (רמב"ם), וגם סיבות חברתיות – "לראות פני חבר" (מגן אברהם תקלא ס"ק ז).

אמנם, יש פוסקים (כדוגמת הרב עובדיה יוסף) הקובעים שרק הסיבות שנמנו במפורש בפוסקים המוקדמים הן עילה מספקת ליציאה לחו"ל, ואילו כל טיול יהיה בקטגוריה של "שוטטות" ויהיה אסור. לעומתם פוסקים רבים קבעו שאלו דוגמאות בלבד, וכל מטרה משמעותית היא סיבה מספקת ליציאה. להלן מקבץ מדבריהם:

הרב ווזנר (שו"ת שבט הלוי): "ומכל מקום אם הולכים לזמן מועט מאד לראות פלאי הטבע של יוצר בראשית ברוך הוא יש מקום לצדד להקל, כמובן צריך להפך הכל לדרך מצוה".

הרב דייכובסקי (תחומין כרך כ): "נראה שגם יציאה לנופש המושג ע"י שינוי אויר ושינוי אוירה, גם היא בבחינת צורך ומותרת. ... טיול שכל כולו לצרכי הנאה ובילוי אין להתירו. אבל די בצורך כל דהו הכרוך בטיול – לימוד, הרווחה בסחורה, בבריאות הגוף או הנפש ולצורך התבוננות בפלאי הבריאה – כדי להתירו".

הרב רבינוביץ (שו"ת שיח נחום): "המתוודע ליהודים בחוץ לארץ, או המטייל לראות נפלאות הבריאה, כגון הרים וימים ושאר נפלאות הטבע שיש לברך עליהם ברכות הראייה – הכל דבר מצווה ייחשב ומותר".

הרב ליכטנשטיין (דף קשר לתלמידים בצבא): "לכן נראה שטיול לצורך כזה יהיה מותר. אם הטיול מקדם מבחינה תורנית, ערכית, רוחנית ותרבותית".

על אף האמור, ברור מהגמרא שיש קטגוריה שבה יציאה לחו"ל אסורה. דומני שמדובר על סוג של גיחה לחו"ל שמטרתה אינה מוצהרת – כאשר הטיול אינו ממלא מטרה או צורך ברמה החברתית, התרבותית, החינוכית או התורנית שאי אפשר היה לקיים בארץ. לשם הדוגמה, משפחה הרוצה זמן איכות עם הילדים – ישהו במלון, ילכו לבריכה, ישחקו משחקי קופסה וייהנו מגיבוש משפחתי. המטרה כשלעצמה חיובית, ראויה וכמעט הכרחית במרקם המשפחתי, אך את כל המטרות הנזכרות אפשר לממש בצימר בצפון או במלון באילת. אם הם בוחרים לנסוע לאיטליה כיון ששם המים בבריכה צלולים יותר, או החדר במלון מעט נוח יותר – במקרה זה סביר שרבים מהפוסקים יקבעו שהנסיעה אינה ראויה.

***

למסקנה: רבים הפוסקים מכל המגזרים והמסורות המתירים, לרוצה בכך, לנסוע לחו"ל ולראות את פלאי תבל, לאגור כוחות, ללמוד ולהכיר תרבויות וקהילות אחרות. אמנם, הרוצה להדבק בקדושת הארץ ולשאוב מלא חופניים מהשפע המקומי נוהג במידת החסידות אותה משבח הרמב"ם (הלכות מלכים ה, י). הבוחר לנסוע לחו"ל בדרכים המותרות, אף הוא שומר על התורה כהלכתה על פי מסורת גדולי הפוסקים. היתר זה מובהק אף יותר למי שנוסע לנסיעה קצרה, תחומה בזמן, שמטרתה מוגדרת כמו עסקים, טיול מאורגן, סיור לימודי, ביקור משפחה וכדומה.

מעבר לשאלה ההלכתית הפורמלית, דומני שיש כאן גם שאלה ערכית. בעיניי החופשה מהווה אתגר: האם נצליח לצאת לחופשה ולמצוא את הקב"ה? בזרם המתמיד של החיים, בשגרה השוחקת אנו מקיימים לעיתים את אורח החיים הדתי כמצוות אנשים מלומדה. כאשר אנו משנים אוירה ויוצאים לחופשה, נופלת לידינו הזדמנות – האם ניסע לחו"ל ונתמקד בשופינג, או ננסה לחוות חוויה שתעשיר את עולמינו הרוחני? האם נלך לאלפים ובהדרת הקודש ניזכר במי שאמר והיה העולם, או שנתמקד רק בשיעורי הסקי? האם נגיע למוזיאון ונברך שנתן מחכמתו לבשר ודם או שרק נשתעשע בלונה פארק? האם נפגוש אנשים חדשים ונלמד על עצמנו דבר או שניים, או שנתמקד רק בבינוניות שכבר קיימת בתוכנו? האם נבחר למלא את המצברים או שנרוקן אותם מעט יותר בחוויה דלת רוחניות (אם כי מן הסתם בהכשר מהודר)? אם נכריע שעל מנת למלא בתוכן את עולמנו הרוחני עלינו לבקר במקום אחר כדי שנחזור אחרים – אזי אין ספק שזו ההגדרה של יציאה לצורך מצווה.

השאלה בעיניי אינה האם לנסוע לחו"ל, אלא מה אנו רוצים למצוא שם? ומה נבחר להביא הביתה?


תגיות:
הלכה שו"ת יציאה לחו"ל ארץ ישראל