HE EN

"אשר שיברת – יישר כחך ששיברת"

חטא העגל הוא השבר שבלב תיאור בניית המשכן, ושברי הלוחות מונחים בארון הברית, בלבו של קודש הקודשים. בלבו של ליל הסדר עומדות הקושיות, ובלעדיהן אי אפשר להתחיל בסיפור יציאת מצרים כראוי. על הקושיה כיסוד מכונן זהות.

כ"ט אדר התשע"ז |27.03.2017 | הרב דוד ביגמן


וארון ברית ה' נסע לפניהם דרך שלשת ימים – זה הארון היוצא עמהם למלחמה ובו שברי לוחות מונחים (רש"י לבמדבר י', לג).

לפי המדרש, שברי הלוחות הראשונים ששיבר משה, מונחים בארון ברית ה'. השבר, הפצע הפתוח בהיסטוריה של עם ישראל, מונח בארון לזיכרון עולם. כשעם ישראל יוצא למלחמה, הוא נושא עמו את המשבר.

באמצע התיאור של בניית המשכן, בית ה', מפסיקה התורה ומזכירה את מעשה עגל הזהב. השבר עומד במרכזו של תיאור ההיכל. התורה אינה מוכנה לוותר על הנפילה, על השבר. עשיית עגל הזהב, המשבר הגדול של עם ישראל במדבר, היא חלק מרכזי בתהליך בניית ההיכל לה', תהליך הנכחת אלוהים בעולם. התורה אינה מתעלמת מהשבר; להפך, היא הופכת אותו לחלק מתהליך הבניה.

גם האדם הולך תמיד עם שבר, עם שאלה. שאלה זו היא השבר בנפשו של האדם, הפצע הפתוח בלבו. השאלה מגיעה לאדם שמורד בממסד ומשׂיג על העולם, לאדם הסקרן שאינו משלים עם חוסר הידיעה. כל עוד אין לאדם תשובה הוא נמצא בכאוס, במשבר. יתכן כי לשאלה זו לא תימצא תשובה. השאלה העמוקה, הקיומית, היא במקרים רבים פרדוקסאלית, בלתי פתירה, חיצונית לשפה הבינארית. ובכל זאת, השאלה היא כר לצמיחה, האדם מתפתח על ידה.

אפשר להתייחס אל השבר כחלק מתהליך הצמיחה בשני אופנים. אופן אחד גורס כי התהליך, העליה, עומדים בפני עצמם, והשבר הוא אמנם חלק שאי אפשר להתעלם ממנו, אך הוא רק סעיף של התהליך, תוצר נלווה לו. לפי גישה אחרת, השבר הוא הוא הסיבה לתהליך והמניע המרכזי שלו, ורק על ידי השבר התהליך מתאפשר.

===


מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו, ואם אין דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות... (משנה פסחים י, ד)

גם בליל הסדר מוצב השבר, השאלה, במרכז. בפסח הילד צריך לעבור חוויה של ספק, של שבר, של ציפייה לתשובה. אנו מצפים מהבן לשאול את האב בספונטניות וליצור שיח. מוזגים כוס שנייה והבן צריך לשים לב לשינוי של הלילה מכל הלילות, לשבירה של המוכר לו. השאלה צריכה לעלות מעצמה. לכל אורך ההגדה אנחנו מעוררים את יצר הסקרנות של הילד ואת שאלותיו.

שאלות ספונטניות שכאלה הן שאלותיהם של הבן החכם ושל הבן הרשע בהגדה: "מה העדות והחוקים והמשפטים" ו"מה העבודה הזאת לכם". שתי השאלות הספונטניות והטבעיות של הבנים בהגדה הן בעומקן קיומיות–זהותיות. שאלתו של הבן היושב ליד השולחן אמורה אף היא לגעת בתהייה אחר זהות.

אם הבן לא שאל והקושיה אינה עולה מאליה, על האב לגרות את סקרנותו של הבן, לעורר אותו לשאול. האב צריך ליצור סביב שולחן החג שיח של העלאת שאלות ותהיות, והצעת תשובות. אגב הלכה זו ניתקל בבעיה. מחד גיסא, אנחנו מכניסים את השבר לארון הברית, מעודדים את השאלות, מעלים שאלות נוספות ומוחקים את הפחד מלשאול; ומאידך גיסא, השאלה מאבדת את הספונטניות והופכת לא טבעית. האב מספק לבן תשובה על שאלה שאינה מטרידה אותו. הקושיה שאינה באה מתחושתו של הבן ומסקרנותו, במקרים רבים לא תיגע בו. השבר הקשה ביותר והבונה ביותר הוא דווקא זה המגיע מתוך האדם.

===

בחוגים מסוימים ביהדות יש ניסיון לעשות את התורה פשוטה, יעילה וברורה, בלי קושיות ומחלוקות. בעוד בחוגים שלנו חוגגים את השאלה, את הקושיה הטובה, שם משתיקים ומעלימים אותה. בכך, האדם מדחיק את שאלותיו ואינו מחפש להן מענה. במקרים רבים, הרבנים "מאכילים בכפית" את תלמידיהם, ואינם נותנים לדור לעבור תהליך של 'קיימו וקיבלו' משלו, של עיבוד התורה וקבלתה מחדש בעזרת השאלות הספונטניות.

האדם מחפש בית. הוא חפץ להיתלות במשהו, אך הנהירה אחרי השקר אינה הפתרון. אף אם השתקת השאלות עשויה לעזור בשלב ראשוני, לאחר זמן היא רק תחמיר את המצב ותגדיל את השבר. התלמיד הפשוט שנמצא במשבר מרגיש נבוך כאשר אין בכוחו לבטא את תחושת השבר הפנימי שלו. תלמיד כזה, אם לא יידע כי גם רבותיו, ה'גדולים' שלו, הם קטנים ושבורים לפעמים, לא יוכל להתקדם ולא ימצא את מקומו בעולם התורה.

כשמנסים להיכנס לעולם התורה ללא שברים פוגשים תורה שאינה טבעית. השאלה בונה את האדם. היא יוצרת מקום שמיוחד לו, שאלה שלו, יצירה שהיא בטבעיותה – שלו. גם תשובה מאדם אחר, ברוב המקרים, לא תספק אותו. האדם מחפש מקום בעולם התורה ורק הוא יוכל למצוא אותו. השאלה והחיפוש אחר התשובה הם מקומו של האדם בעולם בכלל, ובעולם התורה בפרט. על ידי הלימוד והחיפוש אחר התשובה, מעבד התלמיד את עולם התורה ובונה חלקה המיוחדת רק לו.

[שיחת הרב ביגמן, כ"א באדר תשע"ה. כתב: רביד יניב]


תגיות:
פסח דרשה שבר קושיה חטא העגל זהות